השטיק המבריק: אלי מויאל הודיע שלשום שהוא מתפטר. די, הוא לא יכול יותר להיות אחראי לקסאמים ולתושבי שדרות. כל מהדורות החדשות וכל העיתונים דיווחו בהרחבה על יסורי מויאל, ובינתיים הוא נעתר לתחינתו של שר בטחוננו הרחום, והוא יישאר בתפקידו. אבל תדעו שהוא רצה ללכת, ורק אחריות ממלכתית השאירה אותו בתפקידו.

מויאל, כדמות ציבורית, עשה הרבה מאד כדי לטפח את האשליה שישראל “לא עושה שום דבר” כנגד הרעשת עירו. הוא גם קרא שוב ושוב לפשעי מלחמה כנגד אזרחים פלסטינים. השבוע אמר שהוא ” לא מוכן להיות אחראי למותם של 20 מתושבי שדרות”. מספר תושבי שדרות שנהרגו השנה מירי קסאמים הוא שניים. מספר הפלסטינים שנהרגו בפעולות התגמול של צה”ל נאמד במאות, שרק חלק זעיר מהם היו מעורבים בירי קסאמים; מפקד חיל האוויר הודה לאחרונה כי שיעור ההצלחה בפגיעה במשגרי קסאמים עומד על 3% בלבד.

ובתוך כל הרעש והיבבה, אף אחד לא טרח לציין שכנגד מויאל, שתושבי עירו מתעבים, נערכות חקירות בשורה של חשדות להעברת מכרזים - ביניהם מכרזי מיגון - למקורביו. הפטריוטיות הצליחה, גם הפעם, לשמש מקלט לנבל.

אמא’לה, שוטר: משטרת ישראל לא מסתפקת בשיעור הרשעות של 99.8%. לא די לה בכך ששופטים הפכו לחותמת גומי, בכל מה שקשור לבקשות צו חיפוש. צחי הנגבי, אותו מאור גדול של שלטון החוק, ניסה בעבר להעביר הצעת חוק שתאפשר מעצר מנהלי של חשודים.

עכשיו רוצה המשטרה משהו אפילו רע יותר: חיפושים חשאיים בביתם של חשודים, שיאפשרו לקחת ממצאים מפלילים בלי ידיעתו של איש, ושלא יהיו כפופים לנוכחותם של עדים. כלומר, בפעם הבאה שלמשטרה תהיה בעיה להפליל אדם החשוד כבכיר בעולם התחתון, השוטרים לא יצטרכו לחלטר בהכנת מטעני חבלה. מספיק יהיה לפרוץ אליו הביתה בחשאי, לשים שם חצי קילו של חומר אסור, לאסוף אותו ולעצור את האיש בתואנה שהחומר נמצא במהלך החיפוש.

והמפחיד הוא שרק הפרקליטות הציבורית מתנגדת לחוק. האמצעים שדורשת המשטרה מוקנים, במדינות דמוקרטיות, אך לעיתים נדירות ורק בעת הגנה על בטחון המדינה. ואולי זה ההקשר, ואולי זה מסביר את חוסר ההתנגדות: המשטרה משמשת, מאז אמצע שנות השבעים, כזרוע למלחמה בטרור וכחלק אינטגרלי של מערך הכיבוש. כמו השב”כ, שבע הצלחות מול הג’יהאדיסטים ומלא כשלונות כרימון מול אנשי מלכות יהודה, היא היטפשה במהלך השנים שבהם היה כוחה בלתי מוגבל בפועל, בהן החקירות הפכו לעינויים ומטרת החקירה לא היתה מציאת האשם אלא הודאה.

עוד זה מדבר וזה בא: הילארי קלינטון נפטרה אמש מעוד בכיר בקמפיין שלה, השלישי בתוך שבועיים. שני הראשונים עלו על טיל אחרי שהתברר שהם הפיצו אימייל שבו נטען שהמתחרה העיקרי של קלינטון, ברק חוסיין אובאמה, הוא מוסלמי במסווה.

הפיטורין של אתמול באו לאחר פרשה סבוכה. השבוע קבע בית המשפט העליון האמריקני כי ההפרש בעונש הקבוע בחוק בין משתמשים בקוקאין ובין משתמשים בקראק (משתמשי קראק סופגים עונשים כבדים הרבה יותר; הועלתה האשמה כבדה כי ההפרש בענישה מיועד להעניש עבריינים שחורים, הנוטים להשתמש בקראק ולא בקוקאין) איננו חוקי. זו היתה החלטה שהתקבלה ברוב גדול, 7-2.

לאחר ההחלטה, עלתה שאלת ההקלה בעונש לאנשים שנשפטו על פי החוקים הישנים. אובאמה הביע תמיכה. רוב חברי הקונגרס הביעו תמיכה. הבית הלבן הביע תמיכה. קלינטון הביעה התנגדות - כנראה מתוך חשש להיראות “רכרוכית כלפי פושעים”. התוצאה היתה, והקמפיין של אובאמה הצביע על כך, שקלינטון תפשה עמדה לימינו של בוש.

כל קמפיין שפוי היה סותם את הפה ומקווה שזה יעבור. בילי שיהאן, סגן מנהל הקמפיין של קלינטון בניו המפשייר - מדינת מפתח - החליט שזו הזדמנות טובה לטעון שאובאמה לא יוכל להיות מועמד לנשיאות, כי הוא הודה בעבר בשימוש בסמים. כלומר, אחרי שהקמפיין כבר הסתבך בעמדה עוינת לציבור השחור, הוא הלך והאשים דווקא את המועמד השחור היחיד בשימוש בסמים, והעלה מן האוב סוגיה שאובאמה טיפל בה בספר שיצא לפני שנים. התוצאה היתה התנצלות של קלינטון בפני אובאמה והתפטרותו של שיהאן. כל זה, בזמן שהתמיכה בקלינטון צוללת בכל מקום, וזו של אובאמה עולה.

מה שמעלה את השאלה הנוגה: מאיפה, לעזאזל. הגיע המוניטין של קלינטון כקמפיינרית מוכשרת? על זה, ועוד, בפוסט הפריימריז שייכתב בתחילת חודש ינואר.

הפוסט-יהודי הנודד: לאחר כמעט כשנה בבלוגלי, הגעתי למסקנה שיש צורך להעביר את הבלוג דירה - שוב. עם כל הכבוד, ויש, לאנשים הטובים שמפעילים את בלוגלי, האתר מקרטע. לעיתים קרובות הוא בלתי נגיש. העלאת פוסט דורשת הרבה יותר מדי זמן. אם יש ביניכם אנשים בעלי כשרון טכנלוגי טוב משלי, המסוגלים לייצא את הארכיון מבלוגלי ולהעביר אותו לבלוג החדש, אודה לכם אם תצרו קשר באימייל.

הבלוג החדש יהיה שכן של “הסיפור האמיתי והמזעזע”, תחת הגג של “ההם”. בשורה טובה נוספת היא הסכמתה של המאיירת המחוננת עדי גינת לאייר מדי פעם את הפוסטים. דוגמא ראשונה אפשר למצוא כאן.

בתקווה שזה מעבר דירה שלישי ואחרון…

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מדינת משטרה I: משטרת ישראל חקרה בשבוע שעבר שלושה עיתונאים: רון בן ישי, ליסה גולדמן וצור שיזף. השלושה חשודים – גם כן חשד, הדברים ידועים לכל – ב”כניסה לארץ אויב”.

אם לדייק, היא לא חקרה אותם השבוע, אלא בחודש שעבר, אסרה להם לדבר בנושא, ואז פרסמה בקול תרועה את החקירה בשבוע שעבר. על פניו, אכן, יש כאן עבירה טכנית של כניסה לארץ אויב, אבל כתבות של עיתונאים ישראלים בעלי דרכון זר במדינות אויב – מחוז החומוס הנחשק של דמשק היא היעד המועדף – מלוות אותנו כבר שנים רבות.

החוק מוכוון בעליל כנגד ערביי ישראל: ידידי אסף הרשקו הפנה את תשומת לבי לעובדה שעבירה על החוק גוררת, על פי חוק האזרחות, את שלילת אזרחותו של המבקר במדינת אויב. ראוי לשים לב ללשון החוק הצבועה: “יראוהו כמי שוויתר על אזרחותו הישראלית והיא תתבטל מיום יציאתו לישראל”.

אז מה קרה עכשיו? סביר להניח שיש כאן נסיון של משטרת ישראל להראות שהיא לא נטפלת רק לערבים. בהחלט יתכן שיש כאן פן פוליטי-נקמני: גולדמן נתקלה בעבר בקשיים מצד פקיד בכיר במשרד ראש הממשלה (שאת שמו, לצערי, איני יכול לחשוף). בתגובה, היא כתבה מכתב תקיף. בחקירתה, היא נשאלה על תגובה פנים-ממשלתית למכתב הזה. החוקרים, לדבריה, הפגינו בורות יוצאת דופן – “זה היה כמו להיחקר על ידי ה-Keystone Kops“.

ראוי לציין כי חופש העיתונות בישראל איננו מוקנה בחוק והוא קיים רק בזכות פסיקת בג”צ (בג”צ קול העם). מעורבותו של השלטון בתקשורת ובפיקוח עליה היתה הדוקה מאד בימי שלטון האופל של מפא”י: שתי הנקודות הבולטות הן הפקת העיתון “רימון”, שאמור היה להוות תחרות ל”העולם הזה” האנטי-ממסדי ומאסרם החשאי של כותבי “בול”, מקסים גולן ושמואל מור, שחשפו את מעורבות המוסד ברצח הגולה המרוקני בן ברקה בצרפת. יש לקוות שאנחנו לא חוזרים לשם.

געגועי לטורקמדה: לפני כשבוע, התחיל מחול שדים תקשורתי סביב מעצרו של העיתונאי אדם שוב. בסוף השבוע, שחררה אותו המשטרה ממעצר יום אחד מוקדם מהנדרש. הסיבה: שתיים מהעדות כנגד שוב שיקרו כשאמרו שלא הכירו זו את זו קודם לתלונה. מתלוננת שלישית סירבה להתעמת עם שוב. מתלוננת רביעית פוטנציאלית סירבה להגיש תלונה.

שוב מתכוון, בצדק מוחלט, לתבוע את המתלוננת הראשונה. זה לא יעזור לו: גם אם ינצח בתביעה, ויתברר שמדובר בשקרנית מדופלמת שרקמה עלילה; גם אם היא תשלם לו מאות אלפים, שמו יישאר מוכתם ואנשים יתחילו להתלחש מאחורי גבו. צעדים פליליים כנגד מי שככל הנראה העידה עדות שקר, לא יינקטו.

לאינקוויזיציה יצא שם רע, בצדק מוחלט, בשל שיטות הפעולות שלה – אם כי היא היתה נאורה מן השב”כ – אבל היא נתנה לנאשמים אפשרות אחת להציל את עורם. הם היו מתבקשים לציין מי הם אויביהם. ואם התברר שההלשנה כנגדם – שכן, כמו השב”כ, האינקוויזיציה נשענה בעיקר על הלשנות – הגיעה מאחד מאותם אויבים, היה גלגל העינויים מתהפך. הנאשם המקורי היה הולך הביתה, והשטינקר שניסה להשתמש באינקוויזיציה ככלי לביצוע רצח משפטי היה סובל את העונש שניסה לארגן לאדם חף מפשע. לעיתים קרובות, מוקד.

אז אולי אנחנו לא צריכים להתחיל לארגן אוטו-דה-פה בכיכרות, ואולי כל הנושא של אונס – שכמעט תמיד נשען על עדות של אדם כנגד רעהו – מורכב מדי; אבל המצב שבו מישהי טופלת על מישהו אשמת אונס, התלונה מתבררת כלא-אמינה, והיא פשוט הולכת הביתה, הוא לא סביר. המינימום שבמינימום צריך להיות העמדה לדין על עדות שקר.

 (וכן, זה קצת אישי. לפני קצת יותר מעשור, נסעתי באוטובוס מתל אביב לביתי. כהרגלי בעת נסיעה באוטובוס, קראתי ספר. לפתע הנוסעת הצעירה שישבה לידי התחילה לצעוק שאני ממשש אותה. הייתי בהלם מוחלט, לא ידעתי מה לעשות. גמגמתי. עד שנוסע שישב מאחורינו צעק לה בחזרה “מה את מקשקשת, אני ראיתי, הוא קרא ספר, אף אחד לא נגע בך”. היא ירדה בתחנה הבאה. אם האיש הזה לא היה פותח את הפה, אני לא יודע איך זה היה נגמר. לא טוב, סביר להניח.)

מדינת משטרה II: מאמר חובה במוסף “הארץ” עוסק בחפרפרת-פרובוקטור שהפעילה המשטרה כנגד הפנתרים השחורים. הפנתרים, להוציא כמה חריגות – שנרמז כי הפרובוקטור היה אחראי להן – היו ארגון לא אלים. המשטרה התייחסה אליהם כאל סכנה בטחונית.

המאמר, מעבר לתיאור מרתק של הפגישה המיתולוגית עם גולדה (”הם לא נחמדים”) מראה את המקל והגזר שבהם השתמש המשטר אז כנגד סוטים אידיאולוגיים. קצת שוחד, קצת סידורי עבודה, הרבה איומים, הרבה מעקב.

שווה יהיה לחכות 30 שנה, כדי לראות באילו שיטות משתמש המשטר כנגד ערביי ישראל דהיום. השיטות שהופעלו כנגד הפנתרים מזכירות את אלו המתועדות בספרו המרתק של ד”ר הלל כהן, “ערבים טובים“. האם שנות החמישים של מפא”י נגמרו? בכל מה שקשור לערביי ישראל, לא בהכרח.

תראו מי מדבר: במהלך השבוע האחרון, מפרפר ממסד המודיעין הישראלי נואשות, בנסיון התגוננות מול מכת המוות למלחמה באיראן שהנחית עליו ה-NIE לפני שבוע. ראשית, הוא מסלף את העובדות – הדו”ח לא נכתב על ידי הסי.איי.איי, כפי שמקובל לטעון, אלא על ידי קהילת המודיעין האמריקנית כולה, על 16 סוכנויותיה – ולאחר מכן מועלה הטיעון החצוף שהמודיעין האמריקני ידוע בכשלונותיו, ראו עיראק.

אה-הה. את זה אומרים האנשים שנפלו בדיוק לאותו בור של עיראק: “העולם יעמוד המום כשיתברר מה יש לסדאם חוסיין”, אמר אז הטרול הטראומטי שהיה אחראי על הערכת המצב הלאומית, אותו אחד שהעריך (זהירות, PDF) שסדאם ישגר, ברגעי משטרו האחרונים, טילים כנגד ישראל – טילים שלא ידע שאין לו, ולא היו לו כבר שנים. הוויכוח על חלקה של הערכת המצב השגויה של אמ”ן בהחלטה האמריקנית לפלוש לעיראק עדיין פתוח. אבל לא, גלעד אפילו לא חולם ללכת הביתה. למה, מה קרה? כולה טעות.

ולפני הטעות הזו, סילף גלעד את הערכות אמ”ן בשאלת אחריותו של ערפאת לטרור. השב”כ אמר ההיפך, אבל היי, השב”כ לא מתראיין, בניגוד לאלופי אמ”ן הפטפטניים למדי. ראש אמ”ן זאבי-פרקש העריך, כזכור, לאיראן כבר היה צריך להיות נשק גרעיני לפני שלוש שנים. ואחר כך, טען כי “נקודת האל חזור” תהיה ב-2006. אבל, אולי, בעצם רק ב-2008? אולי ב-2009? ואולי בכל זאת ב-2012, לא כל כך רחוק מההערכה האמריקנית?

מי שטעה כל כך בהערכותיו, במיוחד בנושא איראן – ואני לא מתייחס לפרשות קדומות יותר משנת 2000, למרות שיש ויש מה לספר בפשלות אמ”ן; זכורה לרע הערכתו כי מטוסו של סאדאת הנוחת בירושלים יכיל אנשי קומנדו מצריים שיטבחו בהנהגה הישראלית הממתינה לו – ומעז להתגולל על דו”ח מודיעיני אחר, משול למי שגר בבית זכוכית ומשחק באבני בליסטראות.

ואולי בעצם לא: הרי אמור להיות לנו זכרון של יתוש על ספידים. אנחנו לא אמורים לזכור את כל זה, ולבלוע את הספין הבא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הערכת המודיעין הלאומית, שחלקה הותר אתמול לפרסום, נכתבה כבר בנובמבר 2006. שנה ויותר חלפה מאז, שנה שבה הצליח ממשל בוש לאיים עלינו במלחמה גרעינית, למרות שידע שמומחי המודיעין שלו סבורים שסכנת הגרעין האיראני, אם היא קיימת, כלל איננה דחופה. כלומר, במשך שנה שיחק ממשל בוש במשחק הישן שלו: ניפוח פחדים מפני נשק להשמדה המונית כעילה ליציאה לעוד מלחמה במזרח התיכון.

המסקנה הבסיסית ביותר היא שיש להניח שכל טענה של ממשל בוש בנושא בטחון לאומי היא שקרית, אלא אם הוכח אחרת. ההשפעות שיהיו לפרסום ה-NIE על הפוליטיקה הפנימית האמריקנית, לקראת בחירות, צפויות להיות כבדות. הילארי קלינטון, שהצביעה פעם שניה בעד הצעת מלחמה של ממשל בוש – ההצעה להגדיר את משמר המהפכה האיראני, שלא במקרה הגוף האחראי על מתקני הגרעין האיראניים, כארגון טרור – הוכחה כמי שהלכה שולל אחר אותו השטיק בפעם השניה. זו עוד חדשה רעה לפוליטיקאית המחושבת ביותר בזירה. השפעת דלי המים הקרים על אספסוף המועמדים הרפובליקני, שהיה רובו ככולו – להוציא מייק הקאבי ורון פול – עסוק בהשפרצת טוטסטרון לקראת מלחמה עם איראן, עדיין לא ברורה. סביר שהקאבי השקול יקצור את הפירות בפריימריז הקרובים באיווה, שם הוא מתחיל להסתמן כמנצח.

הדברים שקשקש בוש הערב – מעבר לכך שהם מוכיחים שלשיטתו המשונה של הגרוע שביושבי הבית הלבן, ראיות לא מעלות ולא מורידות כשיש לך “תחושת בטן” – מעידות ששום דבר לא נגמר, עד שהנשיא הבא לא יושבע. הדברים הם המשך המלחמה הפנימית בתוך הממשל; לפרסום קדם מאבק כבד בתוך הממשל, כשזרועות המודיעין והנהגת הצבא תומכות בפרסום ומשרד סגן הנשיא צ‘ייני – אלא מה – מתנגד.

התחושה בישראל, לפחות זו של הכתבים הצבאיים ואספסוף הטוקבקים, היתה של בגידה. ההנחה היתה שהמסמך שוחרר לפרסום כי ממשל בוש רוצה לסגת ממחויבותו לתקוף באיראן, והשאיר את ישראל לבדה במערכה. אף אחד לא שקל כאן לעשות את מה שעושים עכשיו האמריקנים: בוחנים מחדש את מדיניותם כלפי איראן.

במשך יותר מ-15 שנים מנהל צה“ל מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי, ומשתמש באיראן כאמצעי הפחדה לשתיית אגמי דולרים מהתקציב הלאומי. פעם אחר פעם, הוא מציג תאריכי-יעד לפצצה אטומית, שהם כמעט תמיד במרחק של חצי שנה מרגע האיום. לא תמיד: מדי פעם נפלטת לו אמירה רצינית יותר, כמו זו ששוחררה ביולי, על פיה איראן תשיג את האורניום הנדרש לפצצה רק ב-2012 – לא כל כך שונה מזו של האמריקנים, שדיברו על 2013.

אז למה ההיסטריה? כי תמיד אומרים לנו שאיראן היא מדינה משוגעת, מדינה שאין טעם לנהל איתה דיאלוג, ושמה שיש לתושביה בראש הוא להשמיד את ישראל. אין ספק שהנשיא האיראני אחמדניג‘אד הוא נכס לכל מעורר פאניקה ישראלי, אבל האם איראן היא אכן מדינה משוגעת?

אין ויכוח על כך שחוקיה הפנימיים של איראן הם תועבה, וראוי שכל אחד ממנהיגיה יועמד, ויפה שעה אחת קודם, בפני בית דין לפשעים כנגד האנושות. הבעיה היא, איך לומר, שיהיה די צפוף בתאים שם. אז בהנחה שאנחנו לא רוצים לשחרר את נשות איספהאן על כנפי פצצה, ובהנחה שאנחנו מניחים את התרבות הפרסית לפתור את בעיותיה בעצמה, מה הטיעונים כנגד איראן?

היא מואשמת בתמיכה בטרור. זה נכון מעבר לכל ספק. זה נכון לגבי כל משטר במזרח התיכון, שתמיד ניצל את המיעוטים האתניים שבתוך גבולות שכניו כאמצעי לערעורם. ישראל היתה מחלוצות הטרור: אמ“ן הפעיל חוליות טרור במצרים – כנגד מטרות בריטיות ואמריקניות – בשנות החמישים, וחיל האוויר חטף באותן שנים מטוס נוסעים סורי כדי לאלץ את הסורים להשיב שבויים שחדרו לגבולם. ישראל סיפקה סיוע צבאי לכורדים שנלחמו במשטר הבעת‘ בעיראק, והם לא תמיד הצליחו ללכת על הקו המתוח שבין מלחמת שחרור וטרור.

מה עוד? היא עוינת לישראל. אמת ויציב. רצוי לציין שהמצב הדדי. איראן וישראל מנהלות זו כנגד זו לוחמה זעירה כבר שני עשורים בשטח לבנון. האיראנים הקפידו, מצידם, לא להגביה את הלהבות, וניהלו מדיניות שקולה.

אומרים שהמשטר האיראני מטורף מעצם מהותו השיעית, השואפת לבואו של המהדי. אבל איראן החומייניסטית – בניגוד, למשל, למשטרים שקולים כמו אלה של ישראל, מצרים ועיראק – לא יצאה להרפתקאות צבאיות. מייחסים למשטר האיראני רעיונות התאבדותיים, כגון הציטוט הבא של חומייני: “איננו סוגדים לאיראן, אנחנו סוגדים לאללה, שכן הפטריוטיזם הוא שם אחר לעבודת אלילים. אני אומר: מי יתן וארץ זו [איראן – יצ“ג] תעלה באש; אני אומר: מי יתן וארץ זו תעלה בעשן, ובלבד שינצח האיסלם בשאר חלקי העולם“.

נשמע התאבדותי לעילא, אבל יש רק בעיה אחת: הציטוט הזה, שהוא מאד פופולרי בחוגים ניאו שמרניים, מפוברק. האיש האחראי לפיברוק הוא אמיר טאהרי, האיש שמאחורי הטענה השקרית שתפסה את הכותרות – ושכנעה גם אותי בשעתו, אני מודה - שאיראן קיבלה חוק המחייב את יהודיה לשאת טלאי צהוב. יתר על כן, חומייני הנפיק פאתווה שאסרה על איראן לפתח נשק גרעיני; פאתוות תמיד אפשר לעקוף, אבל זו תהיה מסובכת במיוחד.

משטר המולות הוא משטר שנוא ומאוס, אבל הוא לא התאבדותי. הוא ניתן להרתעה. המסמך האמריקני אומר זאת בפשטות: הפלישה לעיראק ב-2003 הובילה להקפאת פרויקט הגרעין האיראני, ומכאן שניתן להרתיע את איראן. המשטר האיראני מונע על פי שיקולי תועלת. הוא שואף לשדרוג מעמדו במזרח התיכון, ויש על מה לשאת ולתת איתו.

בישראל, שעברה שטיפת מוח צבאית במשך שנים רבות, שמשוכנעת שכל ילד איראני קם בבוקר כשהוא מחפש ישראלי לשחוט, פשוט לא מבינים את הפער בין שאיפה ובין נכונות למעשה. אין ספק שיש מעט מאד איראנים שהיו קורעים את בגדיהם אילו חדלה ישראל להתקיים מחר; אין פירוש הדבר שהם יהיו מוכנים לשאת במחיר הכבד שתדרוש השמדת ישראל על ידי איראן. המשטר האיראני יודע זאת, וכמו כל משטר, הוא עוסק בעיקר בהשרדותו. ופצצה גרעינית על תל אביב אולי תשמיד את ישראל, אבל תבטיח גם את השמדת המשטר האיראני.

המודיעין האמריקני פרסם אתמול את מסקנתו בשאלה האם איראן היא מדינה מתאבדת או מדינה ניתנת להרתעה. אם ממשל בוש יחליט לצאת למתקפה, הוא יעשה זאת על אפו וחמתו של כל הממסד המודיעיני-צבאי שלו. לישראל אין אפשרות מעשית לצאת למתקפה. מוטב, אם כן, שבירושלים ובקריה יתחילו להנמיך את להבות הפראנויה, ויתכוננו למציאות בינלאומית חדשה מול איראן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

תלוי מי קורא: הניו יורק טיימס יצא הערב בידיעה חשובה, על פיה דו“ח מיוחד (National Intelligence Estimate) של קהילת המודיעין האמריקני קובע כי איראן הקפיאה את תכניות הנשק הגרעיני שלה בשנת 2003, וכי אף שיש בכוונתה של איראן להשיג נשק גרעיני, החלטותיה “מונחות על ידי גישת עלות-מול-תועלת, ולא מגישה של שעטה להשגת נשק, מבלי להתחשב במחיר הפוליטי, הכלכלי והצבאי“. מחברי הדו“ח, המייצגים 16 סוכנויות, קובעים כי במידה ואיראן תנסה להשיג פצצה, הדבר לא יהיה לפני 2013.

בקצרה, קהילת המודיעין מאותתת לנשיא בוש שהוא יכול לשכוח מכך שהיא תהיה התירוץ שלו להפציץ את איראן. וממשל בוש, כהרגלו, מנסה לשחק במידע. זוכרים את הניאוקון הנפוטיסט (כן, אני יודע, כפל מילים מיותר) פול וולפוביץ? האיש וההזיה על עיראק החדשה? ובכן, מזכירת המדינה רייס מציעה לו ג‘וב חדש: היועץ שלה לענייני נשק להשמדה המונית. והחוצפה תשגא. מדהים.

מדהימה לא פחות היא הצורה שבה נרג מציג את הנושא. הארץ יצא בכותרת סולידית: “דו“ח: איראן הפסיקה לפתח נשק גרעיני“. הכותרת של נרג היא “ארה“ב: הלחץ על איראן עובד“, והטקסט מייחס את האטת הפרויקט הגרעיני האיראני לסנקציות, שהוטלו רק השנה – אבל מייחס אותן ל-2003: “בכיר בשירות המודיעין האמריקני אומר היום כי הלחץ הבינלאומי שהופעל על איראן והסנקציות שהוטלו עליה גרמו לשינוי מדיניותה בשנת 2003… עמדתו של הבכיר מהווה תפנית מעמדתה הרשמית של ארצות הברית מלפני שנתיים…” איזה בכיר? איזה שירות מודיעין? איפה העורך?

שינוי השם של החפרפרת מוחמד: פרשת “הדובי מוחמד” מסתיימת בגירושה של המורה הבריטית מסודאן, ללא הלקאה וללא כליאה מתמשכת, כתוצאה מלחץ בינלאומי. אף שהתליין מדארפור, עומאר אל באשיר, חנן אותה, היא לא תוכל להשאר במדינה, לאחר שהאספסוף המקומי קרא להוצאתה להורג (ראוי גם לשים לב לעידון של הבי.בי.סי., שבכותרת המשנה כותב שהמפגינים “דרשו עונש קשה יותר”).

טוב, לא בדיוק מסתיימת. יש לה עוד השלכות. סופר הילדים הבריטי קס גריי, שהוציא לפני כעשור ספר ילדים רגיש ומולטי קולטי, כלל בתוכו גם את החפרפרת מוחמד (Muhammad the Mole, באנגלית), יחד עם פדרו הפינגווין ודיפק הדלמטי. הוא החליט על השם מוחמד, מסתבר, כי לאחר ביקור במצרים הגיע למסקנה שהשם מוחמד, מסיבות לא ברורות, מקובל בקרב מוסלמים.

עכשיו, אחרי שהבין מה קרה בסודאן, הוא חושש לחייו. כל כך חושש לחייו, שהחפרפרת קיבלה שם חדש (מורגן), שיופיע בהדפסות החדשות של הספר. ראוי לציין שאף אחד לא טרח לאיים עליו. ראוי לציין שהוא לא גר בסודאן, אלא באם הדמוקרטיות. ראוי לציין גם שהסוכנות האיסלמית של בריטניה מכרה השנה 10,000 דובי צעצוע בשם מוחמד. ככה, רבותי, עובדת צנזורה עצמית.

הילארי צוללת לביבים: הסנאטורית הילארי קלינטון ניהלה עד כה את מסע הבחירות שלה לנשיאות, כשהיא נישאת על אדי האגדה שבחירתה – בקרב הדמוקרטים, לפחות – מובטחת מראש. הקץ-הידוע-מראש הזה הוא כל מה שיש לקלינטון להציע.

אלא שלתדהמתה של קלינטון וחדר המלחמה שלה, הבוחרים מתעקשים לחשוב שהם במדינה דמוקרטית, ושהם יכולים לבחור בעצמם ולא לשמש כניצבים בהכתרתה: על פי הסקרים, היא צפויה להפסיד לסנאטור ברק אובמאה בהתמודדות הראשונה – באיווה, בתחילת ינואר – והיא בצלילה בכל מקום אחר. שבע מתוך עשר נשים באיווה לא יצביעו לקלינטון. יש סיכוי סביר שהיא תגיע למקום השלישי באיווה, ואם זה יקרה, בהחלט יתכן שזה יהיה סוף הקמפיין שלה.

אחרי שהתבכיינה על כך שהגברים נטפלים אליה בעימותים הפומביים, אחרי שטענה שמה שהיא עושה – רצה לבחירות כשהיא נשענת על שמו וקשריו של בעלה – הוא פמיניזם, הילארי מסירה את הכפפות. אחד מאנשי המטה שלה שחרר היום מסמך, המיועד להפריך את דבריו של אובאמה על פיהם לא תכנן בשנים האחרונות לרוץ לנשיאות.

בין השאר, מעלה המחקר העוין של קלינטון שאובאמה כתב בכיתה ג‘ חיבור שבו הוא אומר שהוא רוצה להיות נשיא. יתר על כן, הוא כתב חיבור דומה עוד כשהיה בגן הילדים (!). יופי של מערכת חינוך יש להם באינדונזיה, אם ילדי גן חובה כותבים שם חיבורים. נשאר רק לראות, כפי שכתב יפה ג‘ייסון זנגרל, אם אנשי קלינטון יאשימו את אובאמה בפלגיאט מעצמו – בשימוש בחומר מחיבור גן הילדים בחיבור כיתה ג‘.

וקלינטון, סביר להניח, איבדה עוד כמה קולות. כן ירבו.

הגזענות החדשה: אוניברסיטת דלאוור הוציאה לאחרונה “תכנית רגישות“, שהיתה תכנית-חובה לכל הסטודנטים. התכנית כללה הגדרה חדשה לגזענות: “גזען הוא מי שזכה להטבות וחוברת על בסיס השיטה (הגזענית) של העליונות הלבנה. המונח מתאים לכל האנשים הלבנים (היינו, אנשים ממוצא אירופי) החיים בארצות הברית, ללא הבדלי מעמד, מין, דת, תרבות או מיניות“.

החדשות הטובות הן שהתכנית בוטלה. החדשות הרעות הן שעד כה, הגזענים שכתבו אותה עדיין מקבלים משכורת ממדינת דלאוור.

בין בלוגרים לעיתונאים: השערוריה המזעזעת כעת את עולם התקשורת האמריקני היא הבלוגר/העיתונאי וו. תומאס סמית‘ ג‘וניור, הכתב של ה-National Review האולטרה-שמרני בביירות. מעבר להיותו קאובוי מסוכן לעמיתיו – הוא נוטה להסתובב עם נשק בשכונות של החיזבאללה ולחפש צרות, ועיתונאים אחרים טענו שהמאצ‘ואיזם הזה מסכן אותם – הוא גם נתפס באי אמירת אמת.

סמית‘ שלח, והעיתון פרסם, טענה ש-4,000 אנשי חיזבאללה חמושים פשטו על מרכז ביירות בסוף חודש אוקטובר. אף עיתונאי אחר לא ראה אותם, והבלוף נחשף מהר מאד. NR ניסו להפטר מהבעיה – באיחור רב – וביום שישי האחרון פרסמו ידיעה קצרה, שבה דיווחו על “אי דיוקים” מסוימים.

קו הגנה שהעיתון, וסמית‘, נקטו בו היה שסמית‘ הוא בעצם בלוגר, ולכן אי אפשר לדרוש ממנו לעמוד באותה רמת דיוק של עיתונאים. נו, באמת. אם בלוגרים רוצים שהתקשורת הממוסדת תיקח אותם ברצינות, קו הגנה כזה הוא בדיוק מה שהם לא צריכים. השאלה פשוטה: היו שם 4,000 אנשי חיזבאללה, או לא? אם לא, ואם סמית‘ לא ראה אותם, ואם הוא נשען על מקורות מפוקפקים, NR היו צריכים לפטר אותו במהירות הבזק, לא להחליף בין זהויות בלוגר/עיתונאי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

טוב, לבהמה הירוקה נמאס להעמיד פנים: היא סובלת ממשבר כח אדם. עד עכשיו היא העדיפה לטעון – זה נורא פופולרי – שיש בעיית השתמטות. היום (אלכס פישמן, מוסף לשבת של “ידיעות אחרונות“) נגמרו המשחקים: המוטיבציה של המתגייסים, כמסתבר, גבוהה כמעט כמו בשנות השישים: אז 66% הצהירו על רצון לשרת בקרבי, היום – אחרי כל מה שקרה מאז – אחוז המצהירים על כך הוא 60%.

הבעיה היא לא מוטיבציה: הבעיה היא ירידה בגודל השנתונים הצבאיים. החלקים באוכלוסיה הישראלית שמגויסים לצה“ל סובלים מירידה דמוגרפית ניכרת. האוכלוסיה הפטורה בחוק משירות – האוכלוסיה החרדית – דווקא גדלה והולכת. אבל החרדים הם מגזר חזק פוליטית, והאתון הרשמית של צה“ל, האלוף אלעזר שטרן, יודע שהוא לא ינצח במאבק נגדם. מה גם שלא תהיה בכך שום תועלת לצה“ל. הבעיה היא בהתנדבות לקצונה: היא בירידה. אפשר להכריח אנשים להיות עובדי כפיה, אי אפשר להכריח אותם להתלהב מזה. התוצאה היא הגמשת סטנדרטים: גם מי שפעם לא התאימו לקצונה, יוכלו להיות מעכשיו עבדים-כי-ימלכו. התוצאה הסבירה היא שהם יהיו עוד פחות מוכנים לתפקידם, מבחינת יחסי אנוש, מהרודנים בני ה-19 שמסתובבים בצבא כבר עכשיו.

אבל בעיית המספרים יכולה להוביל לבעיית מוטיבציה: הישראלים, כידוע, לא אוהבים לצאת פראיירים. וברגע שעובדי הכפיה ישימו לב שיש מי שמצליחים להתחמק משלוש שנים של פקידות משמימה ומעקרת – ובינינו, זה מה שהרוב המוחלט של חיילי צה“ל עושים – גם הם עשויים להתחיל לחשוב בכיוון.

אז מה עושים? מחרטטים בתקשורת – ומשחקים בחיי אדם. החל מהשנה הקרובה, אנשים ששוחררו בעבר בגלל קשיי הסתגלות וקיבלו פרופיל 21, יקבלו פרופיל 45 ויוכרחו לשרת בעל כורחם. לא ברור מה תהיה התועלת שתצמח לצבא מהמוני פקידים ממורמרים, שעוד השנה נחשבו למי שנזקם עולה על תועלתם. דבר אחד ברור, והצבא מודה בו: שיעור ההתאבדויות צפוי לעלות. וההתאבדויות, כזכור, הן גורם האבידות העיקרי של צה“ל. יש עשרות אנשים מדי שנה, שהסבל היומיומי מצד רודנים קטנים – בשילוב עם נגישות קלה לכלי נשק – שולח אותם אל הפתרון הקלאסי של העבד. המספר הזה צפוי לעלות עכשיו. למעשה, בהתחשב שהאנשים ששוחררו עד כה היו קבוצה מרכזית של מתאבדים פוטנציאליים, הוא צפוי לעלות משמעותית.

למעשה, אלעזר שטרן משחק משחק איציק עם המגויסים הטריים. הוא יודע שהוא יהרוג כמה מהם. הוא לא יודע מי יספיק להוציא את המחסנית בזמן, ומי יצטרף לסטטיסטיקה של “הרוגים מפליטות כדור“, וזה כנראה לא מעניין אותו יותר מדי. עשרות אנשים ימותו מדי שנה, כתוצאה מהוראת שטרן, כדי שאחיהם לא ירגישו פראיירים. פעם, חיילים מתו כדי להגן על המולדת; היום מצפים מהם למות למען הצבא בלבד, למען שלמות שורותיו, למען הפיקציה המזוהמת של “התנדבות” כפויה על פי חוק, למען הרשעות הקטנה של “אותי דפקו שלוש שנים, וגם אתה צריך להדפק“, למען דחיית הרפורמה הנדרשת כל כך והפיכת צה“ל לצבא מקצועי.

שטרן יביא למותם של עשרות אזרחים חפים מפשע. בישראל, זה כנראה יקדם את הקריירה הפוליטית שלו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

החזית הברברית: נמשכות המהומות בפאריס. לא, לא אלה של 2005: סיבוב חדש של אלימות בין “צעירים” (אסור לקרוא להם מוסלמים, זה מעליב את האיסלם או משהו, אבל מותר לגלות שקריאת הקרב שלהם היא לא “אווה מאריה”) ובין שוטרי צרפת. הפעם הפורעים לא מסתפקים בסתם הצתות, והם עברו לשימוש ברובי ציד: לפחות 30 מתוך 82 השוטרים הצרפתים שנפצעו, הם פגועי ירי. התגובה הצפרדעית עד כה, איך לומר, צפרדעית כמקובל.

דת השלום אוהבת מלקות, במיוחד אם זה הולך עם אי צדק משווע ושנאת נשים. חוויה של אונס קבוצתי נחשבת לטראומתית, אבל זה כלום לעומת מה שקורה לקורבן של אונס כזה בסעודיה: היא צפויה לחצי שנת מאסר ול-200 מלקות. כלומר, בהתחלה היא נידונה רק ל-90 מלקות – העבירה היתה שהיה ברכב עם מישהו שאיננו בן משפחה – אבל כשהיא החליטה לצאת לתקשורת, מישהו במשרד המשפטים הסעודי החליט ללמד אותה לקח.

בסודאן הגיעו למסקנה שיש להם שם טוב מדי, והחליטו להלקות מורה בריטית במדינה. אשמתה של המסכנה היא מתן דב צעצוע לילדי כיתתה. היא ביקשה מהם לבחור לדב שם. הם בחרו במוחמד, וטראח – המשטרה עצרה את המורה. פגיעה בכבוד סוחר הגמלים האנלפבתי ממכה, אלא מה. הבלוגר המצרי Sandmonkey עלה על הסיבה האמיתית: כשהיא ביקשה מהתלמידים לבחור שם, היא התחילה הליך דמוקרטי. על זה סודאן לא יכולה לעבור לסדר היום.

במצרים, נכלאה אשה נוצריה לשלוש שנים באשמת זיוף מסמכים. כלומר, האשה – שאדיה נאגוי איברהים, בת 47 - גדלה כנוצריה וחיה כנוצריה רוב ימיה, ולכן הצהירה על עצמה כנוצריה כשהוציאה מסמכים רשמיים. אבל מסתבר שאביה התאסלם זמנית לפני 45 שנים, מה שהופך אותה בעיני הרשויות – ומצרים היא מדינה מוסלמית – לזייפנית. בנקודה זו, רצוי לציין שבמולדת האחים המוסלמים, אשה מוסלמית (והרשויות רואות באיברהים, כזכור, מוסלמית) איננה רשאית להנשא לנוצרי, מה שמביא בסימן שאלה את נישואיה של איברהים.

יהיה, ודאי, מי שיטען שציון הנתונים הללו הוא הטפה לפשעי שנאה, דבר שהמוסלמים האומללים חשופים לו במדינות המערב המתנכרות והדכאניות. ובכן, לא כל כך. מנתוני האף.בי.איי. עולה שמתוך 1,462 פשעי השנאה על רקע דתי שבוצעו בארה“ב ב-2006, רק 156 בוצעו כנגד מוסלמים (ויש לציין ש-147 מהמבצעים, שיעור מרשים ללא ספק, מוכרים לרשויות או נעצרו על ידיהן); בהשוואה, רוב מכריע של הפשעים – 967, אם לדייק – בוצעו כנגד יהודים. הייתי טורח לציין מי המפיץ העיקרי של ספרות אנטישמית בעולם, אבל זה לא כל כך פוליטיקלי קורקט; אציין רק שלא מדובר בבני כת האיימיש.

ואם כבר דיברנו על התקפות, מן הראוי להעיר שלאחרונה נספרו 10,000 התקפות טרור מצד מוסלמים מאז ה-11 בספטמבר, ושהן גבו לפחות 60,000 קורבנות בנפש. המספר הזה, לדעתי, נמוך, משום שבין השאר הוא איננו כולל את הג‘יהאד שבדארפור. נהוג לדבר על הזוועות שבהיסטוריה המערבית, אז רק מציין שהמוסלמים מחסלים מדי שנה מספר המתקרב לכלל כל קורבנות האינקוויזיציה לאורך ההיסטוריה, ומספר העולה על קורבנות הקו קלוקס קלאן ב-50 השנים האחרונות מדי יום.

חזית מלחמת האזרחים: הרב יקיר הבלוג, ישראל רוזן, חובט שוב. מעודד מן העובדה שלא ניכרה כל תגובה ציבורית לאחר שקרא לרצח של פלסטינים על ידי ארגון גרילה יהודוני, ועכשיו הוא קורא לצעדים אלימים גם כנגד ממשלת ישראל החוקית. כאצטלה למרי, הוא עוטף עצמו בשודדי הבנקים של האצ“ל וברוצחי הנערות של הלח“י, הנערצים בקרב חוגים רבים. הוא קורא לקנאותו של פנחס – שם קוד לרציחתם של יהודים שסוטים מן התלם, ובהלכה אף שם קוד לפגיעה ב“מוסרים“. רצוי לציין גם את ההתרפקות על “הנוער“, סממן מובהק של תנועות פאשיסטיות.

רוזן יכול להמשיך לישון בשקט: אף אחד לא יעז לגעת בו. המשטרה והפרקליטות מקבלות פיק ברכיים מעצם המחשבה שיצטרכו לחקור רב. וגם אם יחקרו אותו, חוסר ההבנה של חוקריו יאפשר לו לבלבל אותם במהירות בממבו-ג‘מבו הלכתי. והציבור החילוני-שמאלני? הוא ימשיך לשרוק בחושך, לקוות שאין שם באמת מפלצת.

חזית המלחמה במציאות: התחרות על תואר המאמר ההזוי ביותר תמיד חריפה, אבל אני חושב שיש לי מועמד מוביל. יורם שיפטן מגדיר את עצמו כ“מדען שהתמחה בזכויות העם היהודי על פי החוק הבינלאומי“. [תיקון: בטעות ייחסתי את המאמר לפרופ’ להנדסה יורם שיפטן, שסובל מזה זמן מהקישור אל “המומחה לזכויות העם היהודי”. עמו הסליחה.]

שיפטן מעלה טענה מרתקת: מפת הדרכים מנוגדת לחוק הבינלאומי, משום שהיא מנוגדת להסכם פייסל-וייצמן מ-1919 ולהסכם המנדט הבריטי. לטענת שיפטן, לישראל יש – על פי הסכמי המנדט, שהאו“ם אישר עם הקמתו – תביעות מוצדקות על פי החוק הבינלאומי לכל שטח ממלכת ירדן, ועל אחת כמה וכמה שאי אפשר לדרוש ממנה לוותר על חלקים בעבר הירדן המערבי.

איפה להתחיל? התפיסה של החוק הבינלאומי היום מציבה את הסכמת הנשלטים כרכיב מרכזי. פייסל לא ייצג אף אחד, וממילא לא היה מוסמך לוותר על שום דבר. וייצמן ייצג חלק מן הציונים, רכיב שולי באותה תקופה בעולם היהודי. גם הוא לא הוסמך על ידי אף אחד לחתום על שום דבר. הצהרת בלפור, שמלונדון הרחוקה העניקה חבלי ארץ מיושבים מבלי לשאול בעצת יושביהם, היא תועבה קולוניאליסטית מהזן הגרוע ביותר, זה המביא לשפיכות דמים מתוך יהירות ואי הבנה.

אף שהמנדט הבריטי בפלסטיני אושר על ידי חבר הלאומים, ואף שהאו“ם קיבל ב-1945 החלטה המשאירה את המנדטים שהקים חבר הלאומים על כנם, הוא קיבל מאז עוד כמה החלטות. למשל, ב-1947 הוא קיבל את החלטה 181, המקימה את ישראל ומדינה פלסטינית לצידה – כלומר, הוא דחה תכניות קודמות וקיבל בדיוק את מה ששיפטן דוחה. ב-1948, הוא קיבל את ממלכת ירדן כחברה באו“ם, וחיסל את החלק השני בטענתו של שיפטן.

מי שמתעלם מהעובדה שבאו“ם של החלטה 181 היו רק שליש מהמדינות החברות בו כיום; מי שמתעלם מהדה-קולוניזציה, ובעצם מכל ההיסטוריה שלאחר אותו רגע נבחר וממוזל של 1919; מי שבוחר לשמוט את ההצדקה הבינלאומית היחידה לקיומה של מדינתו – החלטה 181 – מעיד על עצמו שהוא חי במימד אחר. מימד שבו, למשל, יש קטגוריה של “זכויות העם היהודי על פי החוק הבינלאומי“.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

העיתונאי האוסטרלי דיוויד ג‘נסן פוטר לאחרונה מעבודתו ב-PC World משום שהוא לא הכניס מספר קליקים מספיק. זה הסיוט של כל עיתונאי אינטרנט: הבוסים שלך יודעים, בכל רגע נתון, בדיוק כמה אתה שווה. פעם, בעידן עיתוני הנייר, הם יכלו רק לנחש. וברגע שיש הערכה מדויקת של תועלת מול עלות – מספר קליקים כפול חשיפת פרסומות פחות המשכורת והפרשות המיסים – מכתב הפיטורין כבר כמעט כותב את עצמו. עילת הפיטורין, יודעים כולם, תהיה הצוננת שבעובדות: אתה לא מכניס מספיק.

אני לא מנסה לטעון, על רקע גיטרה מייבבת ומפוחית מתייפחת, שהעיתונות היתה אי פעם משהו אלטרואיסטי. היא תמיד היתה עסק. במקרים קיצוניים, העיתונות עשתה שימוש מדהים לרעה בכוחה כדי לקדם מכירות – המלחמה האמריקנית-ספרדית ועיתוני רשת הרסט הם הדוגמא הקלאסית. מעולם לא היתה הפרדה מלאה בין מחלקת המודעות והמכירות ובין מחלקת החדשות.

אבל היה אתוס עיתונאי: היתה התפיסה שעיתונאות היא שירות הציבור. כן, זה היה עסק מלוכלך – פזמון אנגלי ידוע גורס שאין טעם לשחד עיתונאי, משום שאין דבר בזוי שהוא לא יעשה מרצונו החופשי – ובעלי ההון בסוף המאה ה-19 הטיחו בעיתונאים החוקרים את כינוי הגנאי muckraker, “מחטטים ברפש“; הכינוי נדבק והפך לתו גאווה. עיתונאי הוא מי שעיסוקו ברפש – פוליטי, כלכלי, ציבורי – כדי שהציבור יוכל לנקות את עצמו ממנו.

וכמובן, להכניס באותה הזדמנות כמה ג‘ובות לעיתון. המחטטים ברפש הרי היו צריכים לחיות ממשהו ומישהו היה צריך להדפיס ולהפיץ את התגליות שלהם. אבל פרסומות לא היו משהו שעיתונאים התגאו בו. זה שילם את המשכורת. לא בושה גדולה, אבל גם לא כבוד גדול. היה גם ריקוד עדין עם קהל הקוראים – מצד אחד פלירטוט, מצד שני כתבות שלא תמיד שימחו את הקוראים, הקונפורמיסטים ברובם המכריע. עידן הזוהר של העיתונות האמריקנית היה שנות השישים והשבעים – והוא היה רווי כתבות שהציגו את הממסד באור מטופש, מרושע, לעיתים נלעג. הסיסמא “העם נגד תקשורת עוינת“, שהופצה במחוזותינו על ידי הימין המתנחבל, היא עוד העתקה מהימין האמריקני (ממנו לקחו המתנחבלים גם את התפיסה שהפלסטינים התמימים רוצים שלום, לא מעוניינים כלל בזכויות, טוב להם עם דו הקיום נוסח החמור ורוכבו, והם מוסתים על ידי פלסטינים אינטליגנטים מדי, יחד עם השמאל האמריקני – העתקה אחד לאחד מהתעמולה של הגזענות הלבנה הדרומית. אבל זה באמת נושא לפוסט אחר.)

העם האמריקני קרא את ההתקפות על מוסדות מקודשים – הנשיאות, הצבא – וחרק שיניים. אבל להוציא הקצוות הפסיכוטיים שלו (הימין הגזעני בעליל, שמרני “ארצי, בין אם טובה או רעה“) הוא לא ניסה לרסן את התקשורת. המסורת של תקשורת פתוחה היא מקודשת. ההתקפה על העיתונות החופשית באה מכיוון אחר, בלתי צפוי.

עם עליית הטלוויזיה ועוד יותר עם עליית האינטרנט, עיתוני הדפוס התקשו לשרוד. מחלקת המכירות הפכה לחשובה יותר ויותר, ובהתאם עלה כוחה גם בתחומי העריכה. עיתונים הפכו ליותר ידידותיים לציבור: פחות חדשות קשות לעיכול, יותר זבל רכילותי-סלבריטאי. העיתונות המשודרת היתה בבעיה מעצם קיומן של פרסומות: בעיתון, הן רעש לבן שרוב הקוראים מתעלמים ממנו כמעט ללא מאמץ; בטלוויזיה, הן קוטעות שידורים – ואת רצף המחשבה של הצופה. לרוב הן מנמיכות משמעותית את המשלב. קשה להתרכז בפרשה סבוכה של העלמת זכויות בסיסיות כמו הבאס קורפוס במצב חירום לאומי, כשלפתע נוחתת עליך פרסומת רוויית צעירות מעורטלות למחצה.

במהירות מרשימה, השתנה המאזן. אם פעם היו הפרסומות סרח עודף הכרחי של החדשות, החדשות הפכו עם השנים לתוכן שמשמש כעטיפה לפרסומות. מחלקת המכירות עברה לשבת ליד ההגה. החדשות הפכו להיות מוצר, “תוכן“, שיש לשווק. וכשהחדשות הן מוצר, אז מי שלא עומד במבחן השוק – והפעם המבחן מכויל היטב, עד רמת הקורא הבודד – הולך הביתה, גם אם מה שכתב הוא חשוב, ראוי, וסיבה לקיומה של עיתונות. אחרי הכל, כמייצר מוצר הוא נכשל.

בישראל אין מסורת של עיתונות חופשית. עד שנות השבעים – התאריך המקובל הוא מלחמת יום הכיפורים – היו העיתונים שפחות נרצעות של הממסד, במיוחד הממסד הצבאי. כן, היו חריגים כמו אורי אבנרי – ופעם הממסד היה מהוסס פחות, וחיילי הצנחנים נשלחו לחופשה מיוחדת כדי להכות את אבנרי. מלחמת יום הכיפורים, שפרצה והסתיימה בתבוסה למרות גלי ההערצה ששידרה התקשורת הישראלית לבהמה הירוקה, גרמה לזעזוע: היו לנו כמעט 30 שנים של עיתונות חופשית-כמעט.

כמעט – כי העיתונות הישראלית לא מעיזה לעמוד מול הציבור. היא איננה מעיזה, במיינסטרים שלה, לומר לו אמיתות כואבות. הדוגמא האחרונה היא מלחמת לבנון, כשהעיתונאים הובילו – ברובם המכריע – את ההתלהמות. אותה התבטלות מול הבהמה הירוקה התגלתה גם במלחמת לבנון הראשונה (עם “שקט, יורים” הזכור לרע ועם הידיעות המתלהבות על הירידה בפשיעה בימי המלחמה הראשונים) ובמלחמת המפרץ. כשהכדורים מתחילים לשרוק, התקשורת הישראלית נעמדת בשלשות.

גרוע מכך: יש נושאים שפשוט אסור לכתוב עליהם. 18 המשפחות, למשל, שיש להן אחזקות רבות וצולבות בתקשורת, הן טאבו. כלומר, אפשר לכתוב בהתלהבות, בטון של דיווח על קרב גלדיאטורים, על ההסתייפות בין אריסון ודנקנר; אפשר לכתוב בלשון רזים על ההשקעות החדשות של המשפחות, או על תנודת בתוך קבוצת ה-18 – מי בפנים, מי בחוץ – אבל לא על ההשפעה שיש למאבקי הכוח האלה על הצרכן הישראלי או על האזרח הישראלי.

וכל זה הופך למסובך ומסוכן הרבה יותר כשמחלקות השיווק מנווטות את “יצרני התוכן“. המשווקים לא רוצים תחקירים: זה עושה הרבה רעש, מוציא מפרסם פוטנציאלי רע, ובדרך כלל מסובך מדי לצרכן הממוצע, שהתרגל לראות כוכבניות בעמוד האחרון וסלבריטאיות-לרגע במהדורת החדשות. תחקירים לא מביאים קליקים – ואם הם מביאים אותם בכל זאת, סביר להניח שהם ירגיזו הרבה מן הקוראים. ובמחלקת השיווק לא אוהבים להרגיז אנשים. זה רע לעסקים. מחלקות השיווק אוהבות מטרות רכות: התקפות שיאגדו סביבן את הציבור בלי הרבה בלגאן. השמצת החיזבאללה, למשל. או עליהום על “משתמטים“. לא סביר שהם יתבעו, וליטוף האספסוף מביא כניסות. והרבה.

יתר על כן, קל מאד להחליף עיתונאים. מי שלא מכניס קליקים, מי שלא מוצא חן בעיני האספסוף, ימצא את עצמו בחוץ, ודי מהר. אחרי הכל, אנחנו מייצרים מדי שנה שכבה רחבה למדי של אנשים שמסוגלים לכתוב ברהיטות יחסית – האספסוף לא אוהב עברית נקיה מדי, היא מריחה לו מהתנשאות – וזה בעצם כל מה שנדרש מעיתונאי היום. תחקירים, אחרי הכל, כמעט ולא נערכים. ומכיוון שיש הרבה מהם, קל לנפות החוצה את אלה שלא זורמים עם הגל – ובהתחשב במשכורות הבזיוניות, העיתונות מתחילה להיראות כעבודה סטודנטיאלית, משהו שעושים עד שמוצאים את הדבר האמיתי. במצב כזה, קשה לטפח רעב לאמת מכוערת וחתרנית, אמת מרגיזה, כזו שלא מביאה קליקים.

רותם אברוצקי כתב היום יפה על הבלבול בין עיתונאים ובין טאלנטים. באקלים הנוכחי בשוק התקשורת, יאיר לפיד – טאלנט שיודע יפה להתחנף לקהל, ושהאנטנות שלו מזהות ברגישות עילאית את נקודת האמצע של הקונסנסוס – הוא המועמד האידיאלי להנחיית מהדורת חדשות מרכזית. הוא לא ירגיז אף אחד, הוא לא ישאל שאלות קשות – הוא לא איש של שאלות קשות – והוא נתון, עמוק, בכיסן של 18 המשפחות: הוא מקבל משכורת מאריסון, ממוזס (ומפישמן), ואולי גם מעוד כמה. הוא נתפס כמומחה לארה“ב – מחוז החפץ הישראלי – מבלי לדעת אנגלית. הוא יפגין חמלה – אבל גם עמדות קפיטליסטיות חזיריות. הוא תמיד יראה את עצמו כישראלי האידיאלי. הוא לא ימתח ביקורת על כוחותינו המזוינים. במובנים רבים, וזו מחשבה מפחידה באמת, הוא אטום אף יותר מאביו, שיכול היה להזדהות עם צרתה של קשישה פלסטינית המחפשת את תרופותיה בין הריסות ביתה, גם אם לא עם קשישה ישראלית שאין לה כסף לתרופות.

בקצרה, יאיר לפיד יביא קליקים, והרבה. ורצוי לזכור שאין זו אשמת מחלקת השיווק: היא עוקבת רק אחרי ההעדפות שלנו. היא משרתת נאמנה של גחמותינו. אילו היינו רוצים תחקירים, היינו מקבלים אותם. בחרנו במפורסתמים; נשלם נא את המחיר. אלא שלא ברור אם יש דרך חזרה מהבחירה הזו, במצב שבו הסימביוזה בין תקשורת ופרסומת הופכת לבלתי פתירה מיום ליום.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

הקצונה הבכירה של צה“ל רוצה אתכם מתים. עכשיו זה יש לזה אישור רשמי.

האתון הרשמית של צה“ל, האלוף אלעזר שטרן, התעלה על עצמו השבוע. אחרי שהתלונן – ושיקר – ש“אין לוויות בתל אביב“, הוא אמר ש“מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ערים שאין בהן לוויות צבאיות“. כלומר, מותם של חיילים הפך, אליבא דשטרן – האיש שאמר, רצוי להזכיר, ש“חילוץ פצועים הוא לא ערך עליון” – מתוצאת לוואי מצערת אך הכרחית של קרב לאידיאל.

הבשורה המשמחת היא שקציני צה“ל קשובים לדבריו של שטרן, והם ימשיכו לנפק לנו הלוויה אחת לשבוע כמעט. צה“ל טוב בזה כמעט כמו בהריגת נערים פלסטינים חמושים למחצה. ולא, אני לא מדבר על הקצינים הקרביים. אני מדבר על הקב“נים והמפקדים ביחידות העורפיות, האחראים לאחוז הנפגעים הגבוה ביותר של צה“ל – המתאבדים. שטרן, בנפנופי הידיים הבלתי פוסקים שלו (“גם מי ששוחרר חוקית ויכול לשרת הוא משתמט” הוא הברקה), בהקשחה שלו של מנגנוני הסינון של צה“ל, חתום על לא מעט תעודות פטירה של אנשים שהיו צריכים להשתחרר חוקית, אבל מישהו חשב שהם “משתמטים”. (יש, אגב, לקוות שבעתיד, המתאבדים האלה יקחו איתם קודם כל את הקצינים שהביאו להתאבדותם. אני חושב שיש סיכוי שזה יצמצם את התופעה. לצה“ל אין עניין בצמצומה: הוא אינו מעניש קצינים שהביאו בהתנהגותם למות חייליהם. גם כאן, יצטרכו החפ“שים להשלים את חוסרי המערכת בעצמם).

צה“ל כנראה במצוקת גיוס מבורכת – את הנתון שפורסם השבוע, על פיו הוא מגייס יותר נוער עבריין אפשר בהחלט לפרש כהגמשת התנאים של הצבא, לא כעליית הפשיעה בקרב הנוער; תופעה דומה עוברת על הצבא האמריקני, הנמתח עד קצה גבול היכולת – שכן שטרן תקף גם את החרדים, למרות שלא כל כך מזמן תמך בפטור לבחורי הישיבות. מבזק לשטרן: החרדים אינם משתמטים. כתוצאה מפשע של הפוליטיקאים כלפי הציבור החילוני, הם פטורים רשמית משירות. צירופם לצה“ל יהיה כנראה הצעד הגרוע ביותר בהיסטוריה שלו, ויתעלה אפילו על פרויקט נערי רפול מבחינת הכפפת התועלת הצבאית לאתוס הלאומני.

היו עוד פנינים בנאום ההוא. המשעשעת ביותר היתה טענתו של שטרן ש“ההשתמטות מגיעה גם לציונות הדתית“. רבני המגזר נזעקו, ויצאו בתגובה אידיוטית יותר אפילו מטענותיו של שטרן: “אין השתמטות אצלנו, והיא בכל מקרה באשמתך“. כבר אמרנו שהסאטירה מתה?

ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה שפקיד חובש כיפה הוא מגפה, יבואו דבריו הבאים של שטרן: “קצין שלא יכול לדבר 20 דקות על יהדות, לא ינצח“. אהמ. להלן רשימה קצרה של קצינים ערלים לחלוטין, שכנראה שלא היו עומדים במבחן של שטרן, שבכל זאת ניצחו בכמה קרבות: ארווין רומל, ברנרד מונטגומרי, גרד פון רונדשטט, דגלאס מק‘ארתור. יש עוד, רק תבקש.

השטות הזו של שטרן לא מעליבה רק את הקצינים הלא יהודים בצה“ל – הקצינים הטובים ביותר שיצא לי לשרת תחתם לא היו יהודים, אם כי אחד מהם ערך פעם טקס קידוש בשבת – אלא גם את השכל הישר. זה המיטב שאנחנו מקבלים עבור 50 מיליארדים בשנה? שלא לדבר על כך שמאז שבצה“ל התחילו לנפח את השכל עם “ערכים יהודיים“, ביצועי הצבא רק יורדים.

ולמי שחושב שההבלים שפולט שטרן בקצב של מכונת יריה מייצגים רק פסיכופט חובש כיפה אחד, תבוא תגובת דובר צה“ל ותוכיח: “ראש אמ“ש מייצג את האינטרסים של צה“ל בכל מקום ובכל עת“.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

הדרישה שהעלתה ממשלתנו – שהפלסטינים יכירו לא רק בקיומה של ישראל אלא גם בהיותה מדינה יהודית – התחילה מעוד מוקש קטן שהניח השר אביגדור ליברמן כתרגיל מנהיגות לראש הממשלה, והפכה למוקד לסערה של ממש.

אף אחד מהצדדים לא בא לדיון בידיים נקיות. השר מג‘אדלה, שקצף ושצף היום בעקבות דבריה של השרה לבני, הצהיר בשבוע שעבר שמבחינתו, “החוק הישראלי לא חל בהר הבית“: אמונתו המוסלמית גוברת, אליבא דמג‘אדלה, על שבועת האמונים שלו לחוקי המדינה. צווחני הימין קראו, בצדק, לפיטוריו; הם נמנעו לעשות זאת, משום מה, כששרים דתיים הצהירו שוב ושוב שאמונתם גוברת על החוק. למשל, בכל מה שקשור לרישום בסעיף הלאום – כשעוד היה כזה – בתעודת הזהות.

התובעים מדינה יהודית יצטרכו להסביר מה פירושה של המילה “יהודית” בהקשר זה. רובם המכריע לא מתכוון להחלת חוקי ההלכה בישראל. השריעה היהודית הרי מצליחה, בנושא פשוט כמו שנת שמיטה, לגרום נזקים כלכליים ניכרים. זאת, כמובן, משום שמעולם לא היתה הלכה מדינית יהודית: המציץ בכתבים בנושא יגלה שההתקדמות המחשבתית בנושא נעצרה בתקופה ההלניסטית. המודל של הרמב“ם הוא עדיין מלך עם מועצה חלשה-ביחס לצידו, בדיוק כמו בימים הטובים ההם של אנטיוכוס השלישי. היהדות, בניגוד לשריעה, מעולם לא נאלצה לנהל מדינה ותמיד יכלה להשען על התירוץ שהיא נכנעת למלוכה חזקה ממנה.

אז כשהם אומרים “מדינה יהודית“, לבני וחבריה לא מתכוונים לכך שהיא תנוהל על ידי ח‘ליף בדמות הרב אלישיב. נשאר לתהות מה התוכן של המילה “יהודית“, אם אין הכוונה ב“הלכתית“. וכאן הידיים המלוכלכות של הציונים: כשהם אומרים “מדינה יהודית“, הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה בני דת משה. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר.

יכול אדם להיות פלסטיני נוצרי, למרות שזה קשה והולך מדי יום; התועבה הסלפיסטית-ווהביסטית – תורה גזענית לא פחות ורצחנית בפועל הרבה יותר מההלכה היהודית - משתלטת על הציבוריות הפלסטינית. יכול אדם, אם נשלה דעתו, להיות גם פלסטיני-יהודי, למרות שלא הייתי מוציא לו פוליסת ביטוח. אבל האם יכול להיות אדם יהודי-נוצרי, או יהודי-מוסלמי?

הלכתית, למעשה, כן: ישראל שחטא ישראל הוא. לא רצוי שבן כלאיים משונה כזה יחיה במקום שבו ידם של רבנים תקפה – ולמזלו של העולם, אין מקום כזה – משום שלא תהיה לו אפילו את ההגנה החלקית שיש לד‘ימי תחת שלטון מוסלמי. הוא יוצא להורג. אבל, כפי שהאינקוויזיציה לא רדפה יהודים אלא נוצרים סוטים, הוא יוצא להורג כיהודי שחטא בעבודת אלילים.

לא כן במדינת ישראל. אדם אינו יכול להגדיר את עצמו כיהודי ולהיות בן דת אחרת. כך נקבע כבר במשפט האח דניאל, יהודי שהתנצר במהלך מלחמת העולם השניה. כדי לוודא שפסיקת בג“צ לא תתהפך, נקבע בחוק השבות שיהודי הוא מי שמצהיר על עצמו כיהודי אך אינו בן דת אחרת.

כלומר, המדינה הציונית – יורשתה של תנועה שהתבססה על הטענה הבעייתית מאד שיהודים אינם קבוצה דתית אלא קבוצה לאומית – קבעה שהדת היא קריטריון מובהק ללאומיות. אם אתנצר מחר – לא שיציאה מגבולות היהדות היא דבר פשוט בישראל – ישתנה, במפתיע, גם הלאום שלי. אם איסמעיל הנייה יתגייר מחרתיים, הוא יעבור מיד לאום, ויתר על כן - הוא יוכל לממש את זכות השיבה. רצוי לשים לב שההגדרה הציונית ל“יהודי” נוקשה מן ההגדרה ההלכתית.

אבל למה לעסוק בלוגיקה ובדקויות של זהויות? המשמעות של “יהודי” אליבא דלבני ושות‘ נהירה לחלוטין, ממש כמשמעות של “קוסמופוליט” לאפרטצ‘יק סובייטי: זו שפה נקיה העוקפת את המוקש, זו שפה שמטרתה לסמן את המודרים. מדינה “יהודית” היא מדינה שיש לה תירוץ מצוין להפלות את כל האזרחים שאינם בני דת משה. במיוחד את הילידים שבהם. לא סתם משקיעה המדינה מאמץ בגיורם של מהגרים מחבר העמים: אחרי הכל, הם הובאו לכאן כמשקל-נגד לפלסטינים.

כששמע האלוף אלעזר שטרן (בעוונותינו, הוא שימש אז כפוליטרוק צבאי ראשי) שכמה חיילים ילידי חבר העמים מבקשים להשבע אמונים לצה“ל על הברית החדשה, התפוצץ לו פיוז והוא התחיל לצרוח. חלק מהחיילים פרצו בבכי. במדינה נורמלית, קיומם של בני דתות אחרות מהדת הדומיננטית בצבא הוא דבר בלתי חריג: המהלך בבית הקברות הבריטי שבדיר אל בלאח, שם טמונים רבים מחייליו של אדמונד אלנבי, יראה צלבים רבים – וביניהם, פה ושם, סהר, מגן דוד, או סימן הינדי. הכתר הבריטי דואג לתחזוקת הקברים כולם, בלי הבדל דת.

בריטניה היא מדינת לאום, ואף שיש לה דת ממלכתית – אנגליקניות – מזה 150 שנים שאיננה נוהגת כמדינה דתית. ישראל מעולם לא היתה מדינה לאומית: היא היתה מדינת-אתנוס, מדינה של שבט אחד שנהג באחרים מעט טוב יותר מהמקובל באפריקה. חוק יסוד: הכנסת (ולא מגילת העצמאות, כפי שנהוג לחשוב בטעות) מגדירה את ישראל כ“יהודית ודמוקרטית“. אבל מדינה יהודית – כפי שהיא מובנת הן על ידי הציונים הן על ידי האורתודוקסים - לא יכולה להיות דמוקרטית, ומדינה דמוקרטית לא יכולה להיות יהודית. ואם היה צורך בהוכחה לכך, הרי שבעוד שכל מאחז בלתי חוקי זוכה מיד לחיבור לחשמל, ישובים לא-יהודיים עדיין צריכים להתחנן ולהתרפס כדי לקבל שירות כה בסיסי בשנת 2007.

ודאי שערביי ישראל לא מקבלים את ישראל כמדינה יהודית; הם יודעים היטב - ממבט בכבישיהם הבלתי מרוצפים והביוב הזורם ברחובות; מן העובדה שטכנית כל הבניה הערבית בישראל היא בלתי חוקית, משום שישראל מעולם לא הוציאה תכנית מתאר לציבור הערבי, ולא הקימה לו (אלא לשבטים הנודדים שלו, שאת אדמותיהם חמדה) עיר משלו; מן העובדה ששיעור אפסי של ערבים עובדים בשירות הציבורי הישראלי, באקדמיה בכלל זה; מעשרות חוקי ותקנות אפליה קטנים ושקטים; מן האפליה הבלתי מוסתרת במציאת עבודה, מציאת דירה, מציאת גן לילדים – מה משמעותה של “מדינה יהודית“: מדינת-אדונים, שמשתמשת בדת כאמתלה לרדיפה. מדינה יהודית איננה, ולא תוכל להיות, מדינה שוויונית.

וזו בדיוק הסיבה שרוב הציבור הישראלי, שאיננו מקבל עליו את ההלכה האורתודוקסית, רוצה בה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

משפט בעל חשיבות קריטית מתנהל בימים אלה בצרפת, והוא אינו זוכה לכיסוי ראוי בתקשורת הישראלית. המדובר בערעורו של פיליפ קרסנטי על הרשעתו בהוצאת דיבה: קרסנטי טען במאמר שרשת 2 הצרפתית זייפה את הצילומים של מותו של הילד מוחמד אל דורה, ב-30 בספטמבר 2000 – תחילתה של האינתיפאדה השניה. באוקטובר 2006 הורשע קרסנטי בהוצאת דיבה, אבל בית המשפט קבע סכום אפסי כפיצוי לרשת 2 ולכתב האחראי, שארל אנדרלין – יורו אחד בלבד. פסיקה של סכומים כאלו במשפטי דיבה מעידה, במקרים רבים, על כך שהיתה דיבה במונח המשפטי הצר שלה, אבל שהאמת המשפטית איננה עומדת בהכרח בקנה אחד עם האמת.

שלשום נערך דיון מרכזי בהיכל הצדק בפאריס במשפט: רשת 2 אולצה להציג את הקטע הבלתי-ערוך שבידיה. סניגורו של קרסנטי הציג שאלות קשות: הצלם הפלסטיני שצילם את התקרית, טלאל אבו רחמה הצהיר בשבועה שהוא צילם “27 דקות מתוך אירוע שנמשך כ-45 דקות“. דא עקא, שהסרט שמסרה רשת 2 לבית המשפט מכיל 18 דקות בלבד. תשע דקות חסרות.

מדוע הן חסרות? אנדרלין מתפתל. תחת שאלות של השופטת, הוא מודה שהוא ערך את הסרט, והסיר ממנו “כשלוש דקות“. מדוע? אין תשובה סבירה. ישנן עובדות מביכות אחרות: הקשה שבהן היא שאף שאנדרלין האשים בשידורו ביום האירוע את ישראל בהריגת הילד, בשום תמונה בסרט לא נראים חיילים ישראלים יורים לעבר אל דורה. על פי טענות שטרם אוששו ושהמקור שלהן – הסוכנות הטלגרפית היהודית, גוף ציוני – ראוי ליחס ספקני, בסרט שהוצג בבית המשפט נראה אל דורה, שניות ספורות לאחר מותו לכאורה, כשהוא מרים את ראשו ואת ידו לעבר המצלמה.

ישנם סימנים מחשידים אחרים: אף שנראים חורי כדורים בבגדיו של אל דורה, אין סימנים לדם; הוא מחזיק מטפחת אדומה, שאולי אמורה לדמות דם. ההמון במקום מצווח שאל דורה מת עוד קודם למותו. הסרט מראה צעירים פלסטינים משתוללים, ברקע נשמעים קולות ירי – אבל עוברים ושבים מבוגרים יותר הולכים במתינות, כאילו הם אינם נמצאים בכל סכנה. אף שהעמדה הישראלית נראית בבירור, לא נראה כל ירי מכיוונה. אנדרלין טוען ש”אם היה לי צילום של ירי בעת הביצוע, זה היה סקופ”; אבל הוא הרי שידר סקופ באותו הערב. כלומר, ביום התקרית הוא אמר לעולם כולו שחיילים ישראלים ירו לעבר אל דורה – אף שלא היתה לו כל הוכחה לכך.

לטענת אנדרלין, זו “סצינת אינתיפאדה טיפוסית“: צעירים מתגרים בכוחות הישראלים, משליכים אבנים ופצצות תבערה בכיוונם, אבל הם אינם בסכנה אמיתית: החיילים יורים רק כדורי גומי. הממ. מעניין אם כך הוא מציג “סצינות אינתיפאדה טיפוסיות” לצופיו דרך קבע. חוששני שלא.

אם אין סכנה, מדוע אנחנו רואים כל כך הרבה אמבולנסים פלסטינים מגיעים לזירה ביללות סירנה? אנדרלין מתפתל שוב. לפעמים החיילים מתחרפנים ויורים אש חיה. חורי הפגיעות בקיר שמאחורי אל דורה לא נראים כמו פגיעות של כדורי גומי, אלא כמו של קליעים אמיתיים מאד. אלה, ראוי לציין, חורים עגולים מאד. האם הקליעים נורו מטווח אפס?

בשנת 2002 ערכה רשת טלוויזיה גרמנית תחקיר משלה, וקבעה שאל דורה לא נורה על ידי חיילי צה“ל, אלא על ידי פלסטינים. הם קבעו שהעמדה הישראלית היתה נמוכה מדי מכדי לגרום למותו של אל דורה. בסוף חודש פברואר ימסור בית המשפט הצרפתי את החלטתו הסופית בעניין; אפשר מאד שבהתחשב בדקות החסרות, הוא יצדיק את קרסנטי ואת התחקיר הגרמני. יומיים חלפו מאז הדיון בבית המשפט, והשתיקה של כלי התקשורת הישראלים נראית, במבט ראשון, משונה.

במבט שני, לא כל כך.

* * *

כשאירעה התקרית עצמה, ואנדרלין שידר את ששידר, האמונה בכך שחיילי צה“ל הרגו את מוחמד אל דורה התקבלה מיד. היו לכך סיבות טובות: חוסר משמעת האש של צה“ל, הזלזול בחיי אזרחים לא יהודים שהוא סימן הכר שלו, ההודאה המיידית באשמה מצד דובר צה“ל – והעובדה שימים ספורים לאחר התקרית, החריב צה“ל שורה של מבנים באזור צומת נצרים, באופן שהפך שחזור מדויק של התקרית לבלתי אפשרי. מי שמונע תחקיר, בדרך כלל יודע למה – וסביר להניח שגם קודקודי הבהמה הירוקה לדיווח של אנדרלין יותר מלדיווח של חייליהם במקום. הם ידעו למה.

לאדם סביר אין ספק בכך שצה“ל הורג ילדים פלסטינים. באיימן אל המס – “ילדה קטנה, מתה מפחד“, כפי שכונתה ברשת הקשר של רוצחיה – בוצע וידוא הריגה על ידי המ“פ. הוא הודה בכך ברשת הקשר, והורה “לירות בכל מי שמתקרב, גם אם זו ילדה בת שלוש“.

היו גם מקרים אחרים: ילד בן חמש שיצא לרחוב ברפיח, עם מטבע של חצי שקל ביד כדי לקנות ממתק, ונורה בראשו על ידי צלף. החצי שקל ההוא היה כנראה נשק מסוכן. אבל, להוציא מקרה אל דורה, מעולם לא צולמו ילדים כשהם מסוכלים ממוקדות על ידי כוחותינו המזוינים. אל דורה הפך לסמל, לנשק, ולא רק לפלסטינים: כששחטו חיות האדם של אל קאעדה את דניאל פרל, שב“שמע” יצאה נשמתו, תמונתו של אל דורה צפתה בו מן הקיר.

ותקרית אל דורה נראית עכשיו כמו זיוף מובהק. אם זה כך, על עדשתו של אבו רחמה יש דם. הרבה מאד דם.

* * *

כששידר אנדרלין את ששידר, הוא לא טרח לציין שהצלם היה פלסטיני. אנדרלין עצמו לא היה בזירה. וזו עובדה חשובה: צלמים פלסטינים אינם יכולים להיות נייטרלים, אינם יכולים לדווח אמיתות לא נוחות. זו שיטה טובה לארגן לעצמך כמה ימים של עינויים, אולי גם רצח. חופש עיתונות והליכה נגד העדר אינן מידות נחשבות בקרב הפלסטינים. הרשות הפלסטינית, כל זמן שהיתה קיימת, היתה דיקטטורה לכל דבר. העיתונאי האיטלקי שצילם את הלינץ‘ בשני חיילי צה“ל ברמאללה הפסיק לעבוד בגדה אחרי שקיבל איומים אמינים מאד.

התקשורת הערבית, והתקשורת הפלסטינית בכלל זה, היא בעיקרה כלי תעמולה. לעיתים היא כלי תעמולה מגוחך במיוחד, כמו האשה העיראקית המחזיקה שני קליעים בעודם בתרמיליהם וטוענת שהם נורו על ביתה על ידי חיילי הקואליציה; אבל לעיתים, כמו במקרה הזיופים הרבים של הצלם הלבנוני עדנאן חאג‘. שכללו מספר תמונות של מי שכונתה בציניות “בעלת הנדל“ן חסרת המזל ביותר במזרח התיכון“, היא דווקא אפקטיווית.

עד שהיא נחשפת, כמובן. אבל, כפי שמראה המקרה של אל דורה, חשיפת האמת יכולה להמשך שנים ארוכות. הרושם הראשוני חזק הרבה יותר מכל תיקון. אמירת האמת כרוכה לעיתים באי נעימות: הרי האמת חוטאת לעיתים למטרות שאתה מאמין בהם.

אבל האמת היא האמת, והיא האמת גם היא מדווחת על ידי אנשי ימין מובהקים כמו פיליפ קרסנטי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)