החברים של ג’ורג’

השטיק המבריק: אלי מויאל הודיע שלשום שהוא מתפטר. די, הוא לא יכול יותר להיות אחראי לקסאמים ולתושבי שדרות. כל מהדורות החדשות וכל העיתונים דיווחו בהרחבה על יסורי מויאל, ובינתיים הוא נעתר לתחינתו של שר בטחוננו הרחום, והוא יישאר בתפקידו. אבל תדעו שהוא רצה ללכת, ורק אחריות ממלכתית השאירה אותו בתפקידו.

מויאל, כדמות ציבורית, עשה הרבה מאד כדי לטפח את האשליה שישראל “לא עושה שום דבר” כנגד הרעשת עירו. הוא גם קרא שוב ושוב לפשעי מלחמה כנגד אזרחים פלסטינים. השבוע אמר שהוא ” לא מוכן להיות אחראי למותם של 20 מתושבי שדרות”. מספר תושבי שדרות שנהרגו השנה מירי קסאמים הוא שניים. מספר הפלסטינים שנהרגו בפעולות התגמול של צה”ל נאמד במאות, שרק חלק זעיר מהם היו מעורבים בירי קסאמים; מפקד חיל האוויר הודה לאחרונה כי שיעור ההצלחה בפגיעה במשגרי קסאמים עומד על 3% בלבד.

ובתוך כל הרעש והיבבה, אף אחד לא טרח לציין שכנגד מויאל, שתושבי עירו מתעבים, נערכות חקירות בשורה של חשדות להעברת מכרזים - ביניהם מכרזי מיגון - למקורביו. הפטריוטיות הצליחה, גם הפעם, לשמש מקלט לנבל.

אמא’לה, שוטר: משטרת ישראל לא מסתפקת בשיעור הרשעות של 99.8%. לא די לה בכך ששופטים הפכו לחותמת גומי, בכל מה שקשור לבקשות צו חיפוש. צחי הנגבי, אותו מאור גדול של שלטון החוק, ניסה בעבר להעביר הצעת חוק שתאפשר מעצר מנהלי של חשודים.

עכשיו רוצה המשטרה משהו אפילו רע יותר: חיפושים חשאיים בביתם של חשודים, שיאפשרו לקחת ממצאים מפלילים בלי ידיעתו של איש, ושלא יהיו כפופים לנוכחותם של עדים. כלומר, בפעם הבאה שלמשטרה תהיה בעיה להפליל אדם החשוד כבכיר בעולם התחתון, השוטרים לא יצטרכו לחלטר בהכנת מטעני חבלה. מספיק יהיה לפרוץ אליו הביתה בחשאי, לשים שם חצי קילו של חומר אסור, לאסוף אותו ולעצור את האיש בתואנה שהחומר נמצא במהלך החיפוש.

והמפחיד הוא שרק הפרקליטות הציבורית מתנגדת לחוק. האמצעים שדורשת המשטרה מוקנים, במדינות דמוקרטיות, אך לעיתים נדירות ורק בעת הגנה על בטחון המדינה. ואולי זה ההקשר, ואולי זה מסביר את חוסר ההתנגדות: המשטרה משמשת, מאז אמצע שנות השבעים, כזרוע למלחמה בטרור וכחלק אינטגרלי של מערך הכיבוש. כמו השב”כ, שבע הצלחות מול הג’יהאדיסטים ומלא כשלונות כרימון מול אנשי מלכות יהודה, היא היטפשה במהלך השנים שבהם היה כוחה בלתי מוגבל בפועל, בהן החקירות הפכו לעינויים ומטרת החקירה לא היתה מציאת האשם אלא הודאה.

עוד זה מדבר וזה בא: הילארי קלינטון נפטרה אמש מעוד בכיר בקמפיין שלה, השלישי בתוך שבועיים. שני הראשונים עלו על טיל אחרי שהתברר שהם הפיצו אימייל שבו נטען שהמתחרה העיקרי של קלינטון, ברק חוסיין אובאמה, הוא מוסלמי במסווה.

הפיטורין של אתמול באו לאחר פרשה סבוכה. השבוע קבע בית המשפט העליון האמריקני כי ההפרש בעונש הקבוע בחוק בין משתמשים בקוקאין ובין משתמשים בקראק (משתמשי קראק סופגים עונשים כבדים הרבה יותר; הועלתה האשמה כבדה כי ההפרש בענישה מיועד להעניש עבריינים שחורים, הנוטים להשתמש בקראק ולא בקוקאין) איננו חוקי. זו היתה החלטה שהתקבלה ברוב גדול, 7-2.

לאחר ההחלטה, עלתה שאלת ההקלה בעונש לאנשים שנשפטו על פי החוקים הישנים. אובאמה הביע תמיכה. רוב חברי הקונגרס הביעו תמיכה. הבית הלבן הביע תמיכה. קלינטון הביעה התנגדות - כנראה מתוך חשש להיראות “רכרוכית כלפי פושעים”. התוצאה היתה, והקמפיין של אובאמה הצביע על כך, שקלינטון תפשה עמדה לימינו של בוש.

כל קמפיין שפוי היה סותם את הפה ומקווה שזה יעבור. בילי שיהאן, סגן מנהל הקמפיין של קלינטון בניו המפשייר - מדינת מפתח - החליט שזו הזדמנות טובה לטעון שאובאמה לא יוכל להיות מועמד לנשיאות, כי הוא הודה בעבר בשימוש בסמים. כלומר, אחרי שהקמפיין כבר הסתבך בעמדה עוינת לציבור השחור, הוא הלך והאשים דווקא את המועמד השחור היחיד בשימוש בסמים, והעלה מן האוב סוגיה שאובאמה טיפל בה בספר שיצא לפני שנים. התוצאה היתה התנצלות של קלינטון בפני אובאמה והתפטרותו של שיהאן. כל זה, בזמן שהתמיכה בקלינטון צוללת בכל מקום, וזו של אובאמה עולה.

מה שמעלה את השאלה הנוגה: מאיפה, לעזאזל. הגיע המוניטין של קלינטון כקמפיינרית מוכשרת? על זה, ועוד, בפוסט הפריימריז שייכתב בתחילת חודש ינואר.

הפוסט-יהודי הנודד: לאחר כמעט כשנה בבלוגלי, הגעתי למסקנה שיש צורך להעביר את הבלוג דירה - שוב. עם כל הכבוד, ויש, לאנשים הטובים שמפעילים את בלוגלי, האתר מקרטע. לעיתים קרובות הוא בלתי נגיש. העלאת פוסט דורשת הרבה יותר מדי זמן. אם יש ביניכם אנשים בעלי כשרון טכנלוגי טוב משלי, המסוגלים לייצא את הארכיון מבלוגלי ולהעביר אותו לבלוג החדש, אודה לכם אם תצרו קשר באימייל.

הבלוג החדש יהיה שכן של “הסיפור האמיתי והמזעזע”, תחת הגג של “ההם”. בשורה טובה נוספת היא הסכמתה של המאיירת המחוננת עדי גינת לאייר מדי פעם את הפוסטים. דוגמא ראשונה אפשר למצוא כאן.

בתקווה שזה מעבר דירה שלישי ואחרון…

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מדינת משטרה I: משטרת ישראל חקרה בשבוע שעבר שלושה עיתונאים: רון בן ישי, ליסה גולדמן וצור שיזף. השלושה חשודים – גם כן חשד, הדברים ידועים לכל – ב”כניסה לארץ אויב”.

אם לדייק, היא לא חקרה אותם השבוע, אלא בחודש שעבר, אסרה להם לדבר בנושא, ואז פרסמה בקול תרועה את החקירה בשבוע שעבר. על פניו, אכן, יש כאן עבירה טכנית של כניסה לארץ אויב, אבל כתבות של עיתונאים ישראלים בעלי דרכון זר במדינות אויב – מחוז החומוס הנחשק של דמשק היא היעד המועדף – מלוות אותנו כבר שנים רבות.

החוק מוכוון בעליל כנגד ערביי ישראל: ידידי אסף הרשקו הפנה את תשומת לבי לעובדה שעבירה על החוק גוררת, על פי חוק האזרחות, את שלילת אזרחותו של המבקר במדינת אויב. ראוי לשים לב ללשון החוק הצבועה: “יראוהו כמי שוויתר על אזרחותו הישראלית והיא תתבטל מיום יציאתו לישראל”.

אז מה קרה עכשיו? סביר להניח שיש כאן נסיון של משטרת ישראל להראות שהיא לא נטפלת רק לערבים. בהחלט יתכן שיש כאן פן פוליטי-נקמני: גולדמן נתקלה בעבר בקשיים מצד פקיד בכיר במשרד ראש הממשלה (שאת שמו, לצערי, איני יכול לחשוף). בתגובה, היא כתבה מכתב תקיף. בחקירתה, היא נשאלה על תגובה פנים-ממשלתית למכתב הזה. החוקרים, לדבריה, הפגינו בורות יוצאת דופן – “זה היה כמו להיחקר על ידי ה-Keystone Kops“.

ראוי לציין כי חופש העיתונות בישראל איננו מוקנה בחוק והוא קיים רק בזכות פסיקת בג”צ (בג”צ קול העם). מעורבותו של השלטון בתקשורת ובפיקוח עליה היתה הדוקה מאד בימי שלטון האופל של מפא”י: שתי הנקודות הבולטות הן הפקת העיתון “רימון”, שאמור היה להוות תחרות ל”העולם הזה” האנטי-ממסדי ומאסרם החשאי של כותבי “בול”, מקסים גולן ושמואל מור, שחשפו את מעורבות המוסד ברצח הגולה המרוקני בן ברקה בצרפת. יש לקוות שאנחנו לא חוזרים לשם.

געגועי לטורקמדה: לפני כשבוע, התחיל מחול שדים תקשורתי סביב מעצרו של העיתונאי אדם שוב. בסוף השבוע, שחררה אותו המשטרה ממעצר יום אחד מוקדם מהנדרש. הסיבה: שתיים מהעדות כנגד שוב שיקרו כשאמרו שלא הכירו זו את זו קודם לתלונה. מתלוננת שלישית סירבה להתעמת עם שוב. מתלוננת רביעית פוטנציאלית סירבה להגיש תלונה.

שוב מתכוון, בצדק מוחלט, לתבוע את המתלוננת הראשונה. זה לא יעזור לו: גם אם ינצח בתביעה, ויתברר שמדובר בשקרנית מדופלמת שרקמה עלילה; גם אם היא תשלם לו מאות אלפים, שמו יישאר מוכתם ואנשים יתחילו להתלחש מאחורי גבו. צעדים פליליים כנגד מי שככל הנראה העידה עדות שקר, לא יינקטו.

לאינקוויזיציה יצא שם רע, בצדק מוחלט, בשל שיטות הפעולות שלה – אם כי היא היתה נאורה מן השב”כ – אבל היא נתנה לנאשמים אפשרות אחת להציל את עורם. הם היו מתבקשים לציין מי הם אויביהם. ואם התברר שההלשנה כנגדם – שכן, כמו השב”כ, האינקוויזיציה נשענה בעיקר על הלשנות – הגיעה מאחד מאותם אויבים, היה גלגל העינויים מתהפך. הנאשם המקורי היה הולך הביתה, והשטינקר שניסה להשתמש באינקוויזיציה ככלי לביצוע רצח משפטי היה סובל את העונש שניסה לארגן לאדם חף מפשע. לעיתים קרובות, מוקד.

אז אולי אנחנו לא צריכים להתחיל לארגן אוטו-דה-פה בכיכרות, ואולי כל הנושא של אונס – שכמעט תמיד נשען על עדות של אדם כנגד רעהו – מורכב מדי; אבל המצב שבו מישהי טופלת על מישהו אשמת אונס, התלונה מתבררת כלא-אמינה, והיא פשוט הולכת הביתה, הוא לא סביר. המינימום שבמינימום צריך להיות העמדה לדין על עדות שקר.

 (וכן, זה קצת אישי. לפני קצת יותר מעשור, נסעתי באוטובוס מתל אביב לביתי. כהרגלי בעת נסיעה באוטובוס, קראתי ספר. לפתע הנוסעת הצעירה שישבה לידי התחילה לצעוק שאני ממשש אותה. הייתי בהלם מוחלט, לא ידעתי מה לעשות. גמגמתי. עד שנוסע שישב מאחורינו צעק לה בחזרה “מה את מקשקשת, אני ראיתי, הוא קרא ספר, אף אחד לא נגע בך”. היא ירדה בתחנה הבאה. אם האיש הזה לא היה פותח את הפה, אני לא יודע איך זה היה נגמר. לא טוב, סביר להניח.)

מדינת משטרה II: מאמר חובה במוסף “הארץ” עוסק בחפרפרת-פרובוקטור שהפעילה המשטרה כנגד הפנתרים השחורים. הפנתרים, להוציא כמה חריגות – שנרמז כי הפרובוקטור היה אחראי להן – היו ארגון לא אלים. המשטרה התייחסה אליהם כאל סכנה בטחונית.

המאמר, מעבר לתיאור מרתק של הפגישה המיתולוגית עם גולדה (”הם לא נחמדים”) מראה את המקל והגזר שבהם השתמש המשטר אז כנגד סוטים אידיאולוגיים. קצת שוחד, קצת סידורי עבודה, הרבה איומים, הרבה מעקב.

שווה יהיה לחכות 30 שנה, כדי לראות באילו שיטות משתמש המשטר כנגד ערביי ישראל דהיום. השיטות שהופעלו כנגד הפנתרים מזכירות את אלו המתועדות בספרו המרתק של ד”ר הלל כהן, “ערבים טובים“. האם שנות החמישים של מפא”י נגמרו? בכל מה שקשור לערביי ישראל, לא בהכרח.

תראו מי מדבר: במהלך השבוע האחרון, מפרפר ממסד המודיעין הישראלי נואשות, בנסיון התגוננות מול מכת המוות למלחמה באיראן שהנחית עליו ה-NIE לפני שבוע. ראשית, הוא מסלף את העובדות – הדו”ח לא נכתב על ידי הסי.איי.איי, כפי שמקובל לטעון, אלא על ידי קהילת המודיעין האמריקנית כולה, על 16 סוכנויותיה – ולאחר מכן מועלה הטיעון החצוף שהמודיעין האמריקני ידוע בכשלונותיו, ראו עיראק.

אה-הה. את זה אומרים האנשים שנפלו בדיוק לאותו בור של עיראק: “העולם יעמוד המום כשיתברר מה יש לסדאם חוסיין”, אמר אז הטרול הטראומטי שהיה אחראי על הערכת המצב הלאומית, אותו אחד שהעריך (זהירות, PDF) שסדאם ישגר, ברגעי משטרו האחרונים, טילים כנגד ישראל – טילים שלא ידע שאין לו, ולא היו לו כבר שנים. הוויכוח על חלקה של הערכת המצב השגויה של אמ”ן בהחלטה האמריקנית לפלוש לעיראק עדיין פתוח. אבל לא, גלעד אפילו לא חולם ללכת הביתה. למה, מה קרה? כולה טעות.

ולפני הטעות הזו, סילף גלעד את הערכות אמ”ן בשאלת אחריותו של ערפאת לטרור. השב”כ אמר ההיפך, אבל היי, השב”כ לא מתראיין, בניגוד לאלופי אמ”ן הפטפטניים למדי. ראש אמ”ן זאבי-פרקש העריך, כזכור, לאיראן כבר היה צריך להיות נשק גרעיני לפני שלוש שנים. ואחר כך, טען כי “נקודת האל חזור” תהיה ב-2006. אבל, אולי, בעצם רק ב-2008? אולי ב-2009? ואולי בכל זאת ב-2012, לא כל כך רחוק מההערכה האמריקנית?

מי שטעה כל כך בהערכותיו, במיוחד בנושא איראן – ואני לא מתייחס לפרשות קדומות יותר משנת 2000, למרות שיש ויש מה לספר בפשלות אמ”ן; זכורה לרע הערכתו כי מטוסו של סאדאת הנוחת בירושלים יכיל אנשי קומנדו מצריים שיטבחו בהנהגה הישראלית הממתינה לו – ומעז להתגולל על דו”ח מודיעיני אחר, משול למי שגר בבית זכוכית ומשחק באבני בליסטראות.

ואולי בעצם לא: הרי אמור להיות לנו זכרון של יתוש על ספידים. אנחנו לא אמורים לזכור את כל זה, ולבלוע את הספין הבא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הערכת המודיעין הלאומית, שחלקה הותר אתמול לפרסום, נכתבה כבר בנובמבר 2006. שנה ויותר חלפה מאז, שנה שבה הצליח ממשל בוש לאיים עלינו במלחמה גרעינית, למרות שידע שמומחי המודיעין שלו סבורים שסכנת הגרעין האיראני, אם היא קיימת, כלל איננה דחופה. כלומר, במשך שנה שיחק ממשל בוש במשחק הישן שלו: ניפוח פחדים מפני נשק להשמדה המונית כעילה ליציאה לעוד מלחמה במזרח התיכון.

המסקנה הבסיסית ביותר היא שיש להניח שכל טענה של ממשל בוש בנושא בטחון לאומי היא שקרית, אלא אם הוכח אחרת. ההשפעות שיהיו לפרסום ה-NIE על הפוליטיקה הפנימית האמריקנית, לקראת בחירות, צפויות להיות כבדות. הילארי קלינטון, שהצביעה פעם שניה בעד הצעת מלחמה של ממשל בוש – ההצעה להגדיר את משמר המהפכה האיראני, שלא במקרה הגוף האחראי על מתקני הגרעין האיראניים, כארגון טרור – הוכחה כמי שהלכה שולל אחר אותו השטיק בפעם השניה. זו עוד חדשה רעה לפוליטיקאית המחושבת ביותר בזירה. השפעת דלי המים הקרים על אספסוף המועמדים הרפובליקני, שהיה רובו ככולו – להוציא מייק הקאבי ורון פול – עסוק בהשפרצת טוטסטרון לקראת מלחמה עם איראן, עדיין לא ברורה. סביר שהקאבי השקול יקצור את הפירות בפריימריז הקרובים באיווה, שם הוא מתחיל להסתמן כמנצח.

הדברים שקשקש בוש הערב – מעבר לכך שהם מוכיחים שלשיטתו המשונה של הגרוע שביושבי הבית הלבן, ראיות לא מעלות ולא מורידות כשיש לך “תחושת בטן” – מעידות ששום דבר לא נגמר, עד שהנשיא הבא לא יושבע. הדברים הם המשך המלחמה הפנימית בתוך הממשל; לפרסום קדם מאבק כבד בתוך הממשל, כשזרועות המודיעין והנהגת הצבא תומכות בפרסום ומשרד סגן הנשיא צ‘ייני – אלא מה – מתנגד.

התחושה בישראל, לפחות זו של הכתבים הצבאיים ואספסוף הטוקבקים, היתה של בגידה. ההנחה היתה שהמסמך שוחרר לפרסום כי ממשל בוש רוצה לסגת ממחויבותו לתקוף באיראן, והשאיר את ישראל לבדה במערכה. אף אחד לא שקל כאן לעשות את מה שעושים עכשיו האמריקנים: בוחנים מחדש את מדיניותם כלפי איראן.

במשך יותר מ-15 שנים מנהל צה“ל מלחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי, ומשתמש באיראן כאמצעי הפחדה לשתיית אגמי דולרים מהתקציב הלאומי. פעם אחר פעם, הוא מציג תאריכי-יעד לפצצה אטומית, שהם כמעט תמיד במרחק של חצי שנה מרגע האיום. לא תמיד: מדי פעם נפלטת לו אמירה רצינית יותר, כמו זו ששוחררה ביולי, על פיה איראן תשיג את האורניום הנדרש לפצצה רק ב-2012 – לא כל כך שונה מזו של האמריקנים, שדיברו על 2013.

אז למה ההיסטריה? כי תמיד אומרים לנו שאיראן היא מדינה משוגעת, מדינה שאין טעם לנהל איתה דיאלוג, ושמה שיש לתושביה בראש הוא להשמיד את ישראל. אין ספק שהנשיא האיראני אחמדניג‘אד הוא נכס לכל מעורר פאניקה ישראלי, אבל האם איראן היא אכן מדינה משוגעת?

אין ויכוח על כך שחוקיה הפנימיים של איראן הם תועבה, וראוי שכל אחד ממנהיגיה יועמד, ויפה שעה אחת קודם, בפני בית דין לפשעים כנגד האנושות. הבעיה היא, איך לומר, שיהיה די צפוף בתאים שם. אז בהנחה שאנחנו לא רוצים לשחרר את נשות איספהאן על כנפי פצצה, ובהנחה שאנחנו מניחים את התרבות הפרסית לפתור את בעיותיה בעצמה, מה הטיעונים כנגד איראן?

היא מואשמת בתמיכה בטרור. זה נכון מעבר לכל ספק. זה נכון לגבי כל משטר במזרח התיכון, שתמיד ניצל את המיעוטים האתניים שבתוך גבולות שכניו כאמצעי לערעורם. ישראל היתה מחלוצות הטרור: אמ“ן הפעיל חוליות טרור במצרים – כנגד מטרות בריטיות ואמריקניות – בשנות החמישים, וחיל האוויר חטף באותן שנים מטוס נוסעים סורי כדי לאלץ את הסורים להשיב שבויים שחדרו לגבולם. ישראל סיפקה סיוע צבאי לכורדים שנלחמו במשטר הבעת‘ בעיראק, והם לא תמיד הצליחו ללכת על הקו המתוח שבין מלחמת שחרור וטרור.

מה עוד? היא עוינת לישראל. אמת ויציב. רצוי לציין שהמצב הדדי. איראן וישראל מנהלות זו כנגד זו לוחמה זעירה כבר שני עשורים בשטח לבנון. האיראנים הקפידו, מצידם, לא להגביה את הלהבות, וניהלו מדיניות שקולה.

אומרים שהמשטר האיראני מטורף מעצם מהותו השיעית, השואפת לבואו של המהדי. אבל איראן החומייניסטית – בניגוד, למשל, למשטרים שקולים כמו אלה של ישראל, מצרים ועיראק – לא יצאה להרפתקאות צבאיות. מייחסים למשטר האיראני רעיונות התאבדותיים, כגון הציטוט הבא של חומייני: “איננו סוגדים לאיראן, אנחנו סוגדים לאללה, שכן הפטריוטיזם הוא שם אחר לעבודת אלילים. אני אומר: מי יתן וארץ זו [איראן – יצ“ג] תעלה באש; אני אומר: מי יתן וארץ זו תעלה בעשן, ובלבד שינצח האיסלם בשאר חלקי העולם“.

נשמע התאבדותי לעילא, אבל יש רק בעיה אחת: הציטוט הזה, שהוא מאד פופולרי בחוגים ניאו שמרניים, מפוברק. האיש האחראי לפיברוק הוא אמיר טאהרי, האיש שמאחורי הטענה השקרית שתפסה את הכותרות – ושכנעה גם אותי בשעתו, אני מודה - שאיראן קיבלה חוק המחייב את יהודיה לשאת טלאי צהוב. יתר על כן, חומייני הנפיק פאתווה שאסרה על איראן לפתח נשק גרעיני; פאתוות תמיד אפשר לעקוף, אבל זו תהיה מסובכת במיוחד.

משטר המולות הוא משטר שנוא ומאוס, אבל הוא לא התאבדותי. הוא ניתן להרתעה. המסמך האמריקני אומר זאת בפשטות: הפלישה לעיראק ב-2003 הובילה להקפאת פרויקט הגרעין האיראני, ומכאן שניתן להרתיע את איראן. המשטר האיראני מונע על פי שיקולי תועלת. הוא שואף לשדרוג מעמדו במזרח התיכון, ויש על מה לשאת ולתת איתו.

בישראל, שעברה שטיפת מוח צבאית במשך שנים רבות, שמשוכנעת שכל ילד איראני קם בבוקר כשהוא מחפש ישראלי לשחוט, פשוט לא מבינים את הפער בין שאיפה ובין נכונות למעשה. אין ספק שיש מעט מאד איראנים שהיו קורעים את בגדיהם אילו חדלה ישראל להתקיים מחר; אין פירוש הדבר שהם יהיו מוכנים לשאת במחיר הכבד שתדרוש השמדת ישראל על ידי איראן. המשטר האיראני יודע זאת, וכמו כל משטר, הוא עוסק בעיקר בהשרדותו. ופצצה גרעינית על תל אביב אולי תשמיד את ישראל, אבל תבטיח גם את השמדת המשטר האיראני.

המודיעין האמריקני פרסם אתמול את מסקנתו בשאלה האם איראן היא מדינה מתאבדת או מדינה ניתנת להרתעה. אם ממשל בוש יחליט לצאת למתקפה, הוא יעשה זאת על אפו וחמתו של כל הממסד המודיעיני-צבאי שלו. לישראל אין אפשרות מעשית לצאת למתקפה. מוטב, אם כן, שבירושלים ובקריה יתחילו להנמיך את להבות הפראנויה, ויתכוננו למציאות בינלאומית חדשה מול איראן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)